Testament to Humanity סיפורים אנושיים

 

השמלה נקרעה / דינה פולשוק

 

 

"מי האמא?"

 

אלה היו המילים המילים ששמעתי מאחורי הגב. זו היתה בר המצוה של הבן שלי והוא קרא בתורה בקול צלול וברור. רבים מהקהל התלהבו ובעזרת נשים החמיאו לי על הצלחתו.

לא גרתי באזור (למה כבר תבינו בהמשך) והבנתי שאישה זו רצתה לעודד ולחזק את אם הילד. משמעות השאלה היתה פשוט: מי גידל אותו ומי הביא אותו לעולם?

לפני שהספקתי להסתובב ולהשיב, דודתי ענתה במקומי: "זה מסובך."

אתם בטח מבולבלים. גם אני התבלבלתי לרגע. היתה שתיקה קצרה ואז הזדקפתי, הכרחתי את עצמי לחייך ועניתי: "זאת אני. והנה דודה שלי שגידלה אותו. ומזל טוב מגיע גם לאמא החורגת שיושבת בקצה השני: האישה הגבוהה בשמלה השחורה."

עדיין מבולבלים? תקשיבו ואסביר:

בובה מטופחת - זאת הייתי אני. מפוארת בבגד החדש, תסרוקת אלגנטית ונעלי עקב. ולא סתם עקבים – של שפיץ! הרי הייתי בבר מצווה של הבן שלי. התאים שאראה מכובדת, מארחת ולא כאחת שסתם מצאה את עצמה באיזה בית כנסת שכונתי שבו במקרה קורא מישהו בתורה בקול מתוק וצלול.

לא! אבל בגד לא יכול לדבר, אז מי יצהיר: זאת האמא! מי יגן על כבודי להתעקש שאכן מגיע לי התואר הזה?

היה בליבי רצון גדול לצפות בשמחה של בני ובאירוע המיוחד שלו. מסיבות רבות נפרדנו כשהיה בן 5. לא גידלתי אותו, לא שמרתי עליו ולא טיפלתי בו. לפחות אתן לו את זה - להראות לו שהוא חשוב לי מספיק להיות חלק ביום שמחתו. רציתי בזה למרות….כל אלו, אולי גם אתם, שטוענים: לא מגיע לך, לא גידלת אותו אז איך את קוראת לעצמך אמא. חיפשתי את השקט בסופת הדעות והדיבורים - ניסיתי להישען על עוגן פנימי, להיות דמות עליה בני יכול לסמוך - אישה חזקה בכוחות עצמה.

אז כך נראיתי בחוץ; אלגנטית, אמיצה ובטוחה אבל בפנים...ילדה קטנה עזובה במבוך. נכנסתי לבית הכנסת בין הראשונות. בכיסא מרכזי ישבה האמא החורגת של שני (?) - לא היו לי טענות. היא מטפלת בו, היא אוהבת אותו, העניקה לו אח ואחות, שמחתי לראות אותה נכונה להשתתף באירוע כדמות מרכזית. מגיע לה. אבל לא מגיעה לה ואין לה את הזכות ליצור מחסום ביני ובני כפי שעשתה בשנה האחרונה ובמיוחד בשבועות האחרונים לקראת הבר מצוה. החלטתי להיות הגיבורה ולוותר. כולנו שם לא בשביל עצמנו, כך חשבתי, אלא בשביל חתן הבר מצוה. ניגשתי אליה ואמרתי מזל טוב. היא לא הגיבה ולא השיבה.

זה הזכיר את הסרט inside out . בטח חשבה בליבה "מי האישה הזאת? לא מתאים שהיא פה - דרסתי ודחיתי אותה - למה לא קיבלה את המסר? היא לא מוזמנת לחיים של בני. אני אמו היחידה. היא מסכנת את כבודי ואת המהות שלי בעצם קיומה. היום זה היום שלי. אם היה הדבר בשליטתי היו דואגים שלא תהיה.

דודה, לעומת זאת, נכנסה מעט זמן אחרי, מחייכת מאחלת מזל טוב. יכולתי לראות שהחיוך הסתיר מילים חריפות אשר ישבו גם על קצה לשונה. אחריה ראיתי את חברה שלי, רבקה. לא ידעתי בוודאות שהיא מגיעה. היא הגיעה מרחוק התחלתי לרוץ לקראתה - משימה מתאגרת במיוחד, כי הייתי צריכה לעלות במדרגות, והייתי על עקבים שניראו כמו מקלות.

ברגע שהתחלתי לעלות שמעתי קשששששש, קול מאכזב נורא - התחרה השחורה בחצאית החדשה נקרעה. כמיטב יכולת החזקתי בבד חצאית האקורדיון הירוקה - והמשכתי לרוץ.

חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים. אני לא יודעת חיבקה את מי חזק יותר. כל כך שמחנו לחוות יחד רגע את הרגע הזה! מילים לא יכולות לתאר כמה התעודדתי מכך שהיא ישבה לידי. לא רק זאת, אלא אחות אחת ישבה בהמשך השורה ואחות הגדולה ישבה מאחורי. היה לה מעגל תמיכה. בכל זאת, כל זמן קריאת התורה בית החזה התקבץ והלחיץ עלי - תחושה פיזית כאדם שעובר התקף לב. הרגשתי שעוד רגע אני לא נושמת כך שהיה מאמץ לגייס מיינדפולנס ולהנות מהעבודה המרשימה והמצוינת של בני.

זכיתי לקבל עוד כמה חיזוקים. רב הקהילה הזכיר את שמי באיחולים שלו לחתן בר המצוה ובני משפחתו. גיסי דאג לכך. הוא הודיע לרב מראש על השתתפותי וביקש ממנו להודות על כך. לא רק זאת, איך שסיים הרצאתו, שמעתי שוב את שמי. חברתי מילדותי, מרים, ניגשה לומר מזל טוב. היה לה אירוע משפחתי באותה השבת ובכל זאת השקיעה מאמץ ובאה.

נכנסה, אמרה מזל טוב, והלכה.

הלחץ התחיל להירגע. בסיום התפילה הגיעה חברה נוספת! אחת שלא ציפיתי שתבוא ממרחק הליכה רחוק רחוק - לרגע לא האמנתי. הזיה? לא ולא. לא הזיה, לא דמיון. אבל נקודת השיא קרתה כשירדתי למטה, לקומת הכניסה ואולם האירועים. ניגשתי בדרך לדודה של בני, אחות של אבא שלו. לא דיברתי איתה יותר מ 12 שנה.

"או! וואוו! אז נותנים חיבוקים", היא הגיבה בכבוד, אם כי בהפתעה. זרמנו. סוף סוף אחת שיכולה להבין שלעיתים "מה שהיה היה" והתמקדה בנקודה החשובה - חיזוק ועידוד הבן שלי ביום המיוחד שלו.

בירידה מהמדרגות שמחתי על הליווי של אחותי - כשנפגשתי פנים מול פנים עם רבניות חשובות שגם איתם היתה לי הסטוריה צבעונית, בא נקרא לזה חכה. את הפרטים דמיינו ותמלאו בעצמכם.

"מזל טוב, מזל טוב"....."תודה שבאתם".

והנה הסבתא. פעם אחרון שדיברנו היא כעסה וצעקה עלי בטלפון. על כל מיני נושאים, בעיקר על הבחירה שלי סביב גירוישין.

נשמתי עמוק.

ניגשתי.

הושטתי יד לחיבוק.

"אני לא מחבקת, יש חשש מקרונה", אמרה  והוציאה את המסיכה.

"מי זאת", שאלה הרבנית, והצביעה על הסבתא.

"סבתא של חתן הבר מצוה"

"מי"?" שאלה שוב. Her eyebrows furrowed in confusion. " לא הבנתי. מי זאת שעכשיו ניגשת אליה ואמרת מזל טוב?"

"כן, כמו שאמרתי. אמא של אבא של הבן שלי. סבתא של חתן בר המצוה"

על פניה ראו הפתעה, מהולה בבלבול ובינתיים ניגשה אחותי להודיע שמחכים לי באולם האירועים. הרי אני המארחת פה. האמא.

 

לא דמיינתי שארגיש כך, אבל באותו הרגע, השאלה של הרבנית, והדחייה של הסבתא לא הזיזו לי. הבנתי שלא הן, החברות, האחיות, הגיס או אף אחד אחר לא יכולים להפיל אותי. עיני היו פקוחות לרווחה ולבי רחב רחב בהכרה והודיה על כל אחד ואחת שיצרו סביבי מסגרת עוטפת – וידעתי ששם באמצע, איפה שאני, נמצאת אישה חזקה עם עוגן פנימי. עומדת על שתי רגליים בכוחות עצמה.

 

השמלה שלי נקרעה – אבל אני שלמה.

Willful Misperception

 the day I was judged and denied the right to defend my reputation

The day started out great: wearing a silky flowing skirt designed to look like a landscape and a posh beach hat perched on my head, I set out to meet my new case worker. This meeting came after weeks of persistent nudging and begging - it was nearly half a year since the previous case worker had left the agency and suffice it to say I wasn't the department manager’s top priority - that is until I made sure to become their top priority. Tri-weekly phone calls will do that.

Taking a cue from the weather I went in with an open mind and made sure to dress the part well. Presenting myself as someone dignified, cheerful and with self-respect should go a long way to receiving that same respect and consideration in return. I came early, sat patiently until she arrived - a bit late I might add - but so far so good. 

“Welcome!” I said, as we settled into our chairs. “It's nice to meet you.”

I was rewarded with a quizzical look, not of confusion, but one that said: “Are you delusional -who are you to welcome me?”

She fumbled her words, kind of conveying; ‘I am the provider in this scenario. You are the one coming for mental help and you are messing up my power dynamic here.’

Unfortunately, I am not  good at reading subtext.

“Well you are new to the agency ‘Giving Hope’ and so I am extending you a welcome.”

“Oh.” 

Not very encouraging, but moving on. 

She proceeded to ask me all the basic details of my case. I tried to be patient, but when she asked me for a doctor's note, I got annoyed. This was part of the paperwork I submitted the year prior; they should have had it on file. Clearly she had not taken much time - if any - to review my information in advance of the meeting.When I asked her to try to find it after I left, she became irritated and put on airs, acting superior. It felt like she was using her failure: lack of planning and general disorganization, as a cudgel to put me in my place. 

Let it go, I told myself and searched for the documents in the files from my phone, and right then and there, sent it to her via email during the meeting. 

Let it go, I told myself. So that's what I did. 

But then, when I answer her next question (summation of related services I receive) in short, concise form - she expresses a belittling remark of: ‘Oh, you have all the answers.’ 

Now it was my turn to give her a ‘look’. In my head I was thinking - Lady, I am trying to be patient here as you are having me do your work for you, supplying you with basic information I already shared, located in my file, that you didn't bother to read. Don’t rip into me for being helpful and straightforward. Fine. Whatever. 

Then she starts asking about my psychiatrist. The one piece of info she did see in the file. 

“Why have you been to so many psychiatrists?”

“Well, Dr. Sharon is located in Beit Shemesh. When she returned from maternity leave I had moved to Jerusalem, and so it just didn't make sense to go back to her. Eventually I did though when I needed permission for medical marijuana. She started -”

“Why did you want marijuana?”

“I have fibromyalgia. It helps with the pain.”

“But how does marijuana help with anxiety?”

“I don't know. I was getting it for fibromyalgia. Anyway, so I asked her for the letter”-

“Do they even authorize marijuana for anxiety?”

“I have no idea. I didn't need marijuana for anxiety, I needed it for fibromyalgia.”

“What's the process to get marijuana for anxiety?”

“Well, here's the process for fibromyalgia”-

“I don't understand..” At this point I don't remember what she said, some more statements questioning why I was drug seeking, indicating her lack of patience to hear the steps I had to go through…

“I already have it. This is in the past and a moot point.”

“Oh.”

The last exchange was when she judged me again and tried to dissuade me from using cannabis.

When she asked me questions in that manner, I felt judged and defensive, and yet every time I tried to answer, explain and defend my choices, she cut me off with another question, comment or to indicate she had to end the meeting and had run out of patience. 

Disoriented and confused, I was proud to leave the meeting with my dignity intact. When she reached out a week later via a phone message, I didn't have quite as much self-control. Politely, yet overly blunt, I shared how I felt about the meeting and my lack of trust in her as a service provider as a result of her attitude and behavior. 

Her reactions? She called me a week later to let me know that she badmouthed me to her boss, the regional director, and to some government beaurocrat whom I had never met. 

“They agree with me, that because you switched from one Somechet to the next  so often and so many times, this is an indication of something more problematic.” Mic drop. What!!!

Officially called a Somechet, this is an untrained therapist/assistant who meets with me 6 hours a week - the primary service this company provides. The program actually involves meeting the case manager approximately once a year while she oversees the work of the Somechet and handles the bulk of the paperwork and additional service requests related to my case.

“Excuse me, but Yaffi, the first Somechet - I parted ways from her when I moved to Jerusalem and the distance made it infeasible to meet. The second one quit the company two weeks after I was placed with her, and the third quit as well -  she quit for two reasons: She had taken the job working with me as a temporary gig until she found more suitable employment. She was offered a better position elsewhere at the same time that the agency she worked for lost their government bid. My case was transferred to your company by the government. I wasn't even consulted on the matter - it certainly wasn't my doing.”

“Yes, but still. Switching so many times reveals something more.” Mrs. Judgemental had clearly already made up her mind, facts be damned. 

“What? I don't understand. What does it reveal - I just explained that these changes were out of my control.” I insisted - wondering in my head: Was she listening to anything I said?

“That there are deeper issues.”

“Well, yes there were deeper issues with the most recent Somechet. That is why I fired her.” Finally, we were getting somewhere. She didn't cut me off, so I continued: “When I was in the states I noticed something wasn't right with the dynamic between me and the Somechet. For this reason I asked her to get me the number of her supervisor and have been insisting that I need a case manager to take responsibility here.”

“That's impossible.’

Ok - so now she is calling me delusional. How can she say this was impossible - she wasn't there- how can she claim to know more than me about events that transpired before we had even met?

“No, that is exactly what happened. Somechet refused to get me the number and claimed that speaking to her supervisor was not part of the service offered. This happened during our meetings together sometime two months ago - during the period while I was abroad. I know it did - I was there.”

“You cannot have asked this of her while at that time - you would not have been meeting her while you were abroad.”

“Yes we could have. In fact we did. We interacted via zoom and had many long sessions.”

“Oh.”

“I don't think this is accurate; what you said about me.” That would be the understatement of the year. 

Basic, basic, basic facts. Like maybe you should know the nature of my relationship with the previous Somechet before deciding if I was right or wrong to fire her. Where and how we met would be a good place to start. Do your homework, inquire and listen, before you jump to conclusions and make an analysis. 

“Yes, but still. It indicates something more.” She sure was persistent in her delusions. 

Circles. I was running in circles with this lady. Here, as in our in-person meeting she made judgments of me born from willful ignorance and denied me the opportunity to defend my reputation. Dragging my name through the mud; she considered the case to be already decided.  

What did she want out of all that? She had called to invite me to come down again to her office for an official hearing to decide how to move forward with my case; an official meeting with her supervisor, that unnamed government beaurocrat, along with me and her in attendance, so she could have a second opportunity to dismiss me and belittle me - this time with an audience. Instead of doing her job and finding me a Somechet she took it upon herself to orchestrate a hearing to ‘discuss my case’.

We left it open-ended, I made no commitment at that time. As soon as I had a moment to breathe, I realized: no way! There was no way in the world that I would willingly subject myself to more harassment. And I stuck to it. I insisted that my case be transferred to someone else - anyone else. 

Self preservation instincts kicked in and I knew I wasn't going to be in a room again with that woman. She tried to paint me as a psychopath, but between you and me, she's the madwoman. 

As I wrote this story I felt guilty bad mouthing her, because she eventually helped me get what I wanted, which was to get out from under her control. This story, unlike others I experienced, has a happy ending. Eventually, she yielded, let go of the power struggle, and acted professionally in the speedy transfer of my files. She wished me well and I wished her the same.