Use of Lists
Too many lists floating around should be consolidated into one or 2 lists at most.
Having multiple to do lists means too much time reading lists and finding info and directions than actually accomplishing what needs to be done.
Therefore:
Take all the lists and dump them together to one file, sort that out and if need be split into 2.
App Options:
Habitica
Notion
Monday.com
Google Calendar
Excel
Google Doc
בשבילי, החוויה של הסטיגמה שמלווה את המחלה הפסיכיאטרית שלי היא שתמיד מגדירים אותי ואף מחייבים אותי להגדיר את עצמי. הקושי החברתי במחלת נפש הוא שלא רואים את הנכות מבחוץ. מצד אחד ברחוב לא יודעים מה עובר עלי וכל פעם שאני רואה אדם נכה על כיסא גלגלים אני נזכרת שזה טוב שיש לי את הפרטיות שלי ולא כולם "רואים עלי" את המאבק הפנימי שלי. זה זכות שיש לי את השליטה לבחור את ומתי לשתף. מצד שני לא מאמינים לי שאני מתמודדת עם קושי אמיתי. אנשים מזלזלים בבקשות שלי ושופטים אותי מבלי להבין שיש סיבה לבחירות שלי. אני לא עצלנית, אני לא חסרת אחריות, כבוד עצמי או אמביציה. כתוצאה מזה לא מכבדים את היכולות שיש לי או שמופתעים ממה שכן שהצלחתי לעשות. אפילו המחמאות מרגישות כחנופה ולא אותנטיות. כשנפגשתי עם סומכת חדשה אחרי בסל שיקום חצי שנה שבמהלכה הרכזת הבטיחה שהיא תמצא לי סומכת שמותאמת לצרכים ולבקשות שלי, בזמן הפגישה כשדיברתי על מה שאנחנו אמורות לעשות יחד, הסתבר שזאת סומכת שאין לה פסיכומטרי ואחת מהמטרות שלי היתה לקבל סיוע בפסיכומטרי ובנוסף היא גם לא יכולה להיפגש איתי ביום שבו אני צריכה ליווי. היא הייתה פנויה כל השבוע חוץ מביום שבו הדגשתי שאני צריכה ליווי לטיפול רפואי. כשהיא שאלה אותי מה אני עושה ואמרתי שאני קלינאית תקשורת, היה לה מבט של הפתעה על הפנים ולי היה ברור שהיא ציפתה למישהי הרבה פחות מתפקדת וחסרת מסוגלות. לא כעסתי עליה אבל זה קורה לי כל הזמן. כעסתי על הרכזת כי היא אמורה להיות מישהי מקצועית שמבינה אותי ומקדישה תשומת לב לפרטים החשובים בחיי. זאת דוגמא שגם אצל גורמי מקצועיים קיים הזלזול וחוסר הקשבה כלפי כבנאדם שלם בלי קשר למחלה. אני אובחנתי עם כמה מחלות פסיכיאטריות כשההגדרה שמאפיינת ביותר את החוויה שלי היא הפרעת אישיות גבולית. קודים חברתיים תקשורתיים בסיסיים שרוב בני האדם אפילו לא שמים לב שהם מגיבים אליהם, עבורי הם שפה זרה שאני לא מדברת. הדבר הכי משמעותי מבחינתי היא ההרגשה הקבועה שאני לא שייכת ועוד רגע הולכים לדחות אותי ולסלק אותי. אני אף פעם לא יודעת מה התפקיד שלי בסיטואציה בה אני נמצאת ואיך להבין את המבוך המבלבל שהוא העולם. להפרעה הזאת יש סטיגמה נוספת בתוך העולם הפסיכיאטרי.
That was the moment I lost myself.
"Story of my life..." I said in response to his failed apology. "This has happened to me over and over. People make assumptions because they don't have the time or patience to understand me, based on that assumption judge and condemn me and then pressure and bully me into situations that cause me harm."
And yet actually, that full sentence was not uttered. I could barely get three words out and the sobs already started escaping. Horrified I ended the call. Dignity must be defended at all costs. Before anything else.
I'm not sure if I just started the story with the beginning, the middle or the end, no idea who my audience is. Id like to say that what I do know for sure is that I did not deserve the abuse and neglect I had been subjected to but even on that...I have so many doubts, so how about you be the judge of it - whomever you are.
Let me paint a few scenarios of verbal harassment, patronizing interactions and controlling behavior of this student therapist I had been assigned. Having waited a few months for a case worker I agreed to be assigned a student. How complicated could this job be, and besides, I assumed shed be supervised, so what could go wrong? In the past I had been treated in a student clinic for Osteopathic massage and had a positive experience. When there was an issue of inexperience, they responded with respect and immediate corrective action. My case was complicated and the students felt comfortable reaching out to their superiors; having direct input from senior practitioner's was a huge benefit to my care. Sadly, in this case, there was inadequate supervision, I was blamed and bullied into silence and submission when the student lacked competence and the boundary lines were blurred so far, I still can't see straight.
Ok, so first, she gets all angry when I ask basic questions of her qualifications. first passive aggressive, and later, shouting, demeaning tone and hurtful words.
"This is not a service offered for you," she declared. "You have to..."
My head was swimming, shocked I couldn't even hear anymore the words she was saying.
Every sentence I uttered and every move I made was subject to intense scrutiny and analysis.
"I purposefully did not inform you of the change in plans as I wanted to see your reaction, upon which I can assess you and solidify my 'study' of who you are".
She certainly pulled no punches.
Time and again I was cut off midsentence while she went off on a soliloquy of angry words berating me for this infraction or that failure - usually her own projected on me. Delay and difficulty in scheduled meetings because she misheard the day. Kept my mouth shut. When I deigned to say that I am making an effort to understand her perspective.
"I must stop you right there," - mind you this was loud enough the entire food court heard every word. "It is my role to understand you - you have no right to try to understand me. That is crossing a line."
When I couldn't reach her, I was told don't worry, and - how come you didn't read our minds to know that she is only available Mondays and Wednesdays - not just for meetings but to schedule and reschedule meetings, and how come you are being so difficult to make it to the meeting? Yes, well that's exactly what I worried about, that I would be blamed but I am screwed either way. Dammed if you do, damned if you don't. Even when she thanked me it was with a patronizing air of condescension; when I said I had been trying to give her a heads up regarding a change in schedule out of respect for her time, she responded: "Kol Hakavod!" - Hebrew for "I am so proud of you." Huh! I would have thought thank you was an easier phrase to say when someone goes out of their way to accommodate you, no, she even found a favor I did to her as opportunity to demonstrate superiority. Impressive - that's real skill.
When I was assigned a new case manager I wanted to just let it all behind me and celebrate the win. and then the catalyst. The supervisor who all this time kept urging me to put in an effort to make it work, feel comfortable to be open and honest of what was bothering me...after all that, weeks of ever dizzying circles of trying to please these people, he then has the audacity to turn the tables and blame me. Not outright - no he was smoothed and wrapped it in a veiled threat portrayed and presented as advice, "for my best interest moving forward." Really.
I cried for an hour, controlled myself while crying inside for several more as I went to work - Murphy's law this had to happen shortly before I headed out. Barely held it together on the train ride home and then I just cried and cried and cried. All night, all morning, all afternoon. Finally as evening began to fall I realized that I was the villain in this story. I am an idiot. No-one else is to blame that I continued seeing a caseworker who was rude, condescending and abusive from the first meeting and on. Every moment is dragged on was no-ones fault but my own - and why did I do it, to protect my reputation, but now they are threatening me nonetheless and every action I take to defend myself gives them more ammunition to trash me and drag me through the mud. Naïve worthless piece of garbage - if I cant protect even myself who am I of any benefit to.
It appears we have out answer: I am deserving of every hurt and abuse. Deep down I knew it all along and allowed it. What other choice did I have? What choice do I have now?
Being True to Yourself |
No one is more more miserable than the person who wants to be someone else. It costs each and everyone of us so much emotional bandwidth to try and be someone we are not and we don’t have enough of it. It’s a futile pursuit because we can never become someone or something we are not, causing our energy to spent in a net negative. Instead, we should do our best to live authentically and start asking a different set of questions. Identify the underlying emotion or purpose to what you want to change. If your goal is to connect with others and make more friends but you are shy and introverted, then forcing yourself to go out to bars won’t help as it’s not aligned with who you are authentically. Try attending smaller gatherings or events dedicated to things you love like music or arts is seamless. This is not to suggest that we cannot learn valuable lessons and skills from those we admire. However, trying to fit ourselves into the mold of another person will expend too much energy. Live authentically and pull inspiration from others into your own mold.   |
השמלה נקרעה /
דינה פולשוק
"מי האמא?"
אלה היו המילים המילים ששמעתי מאחורי הגב. זו היתה בר המצוה
של הבן שלי והוא קרא בתורה בקול צלול וברור. רבים מהקהל התלהבו ובעזרת נשים החמיאו
לי על הצלחתו.
לא גרתי באזור (למה כבר תבינו בהמשך) והבנתי שאישה זו רצתה לעודד
ולחזק את אם הילד. משמעות השאלה היתה פשוט: מי גידל אותו ומי הביא אותו לעולם?
לפני שהספקתי להסתובב ולהשיב, דודתי ענתה במקומי: "זה
מסובך."
אתם בטח מבולבלים. גם אני התבלבלתי לרגע. היתה שתיקה קצרה ואז הזדקפתי, הכרחתי את עצמי לחייך ועניתי: "זאת אני. והנה דודה שלי שגידלה אותו. ומזל טוב מגיע גם לאמא החורגת שיושבת בקצה השני: האישה הגבוהה בשמלה השחורה."
עדיין מבולבלים? תקשיבו ואסביר:
בובה מטופחת - זאת הייתי אני. מפוארת בבגד החדש, תסרוקת
אלגנטית ונעלי עקב. ולא סתם עקבים – של שפיץ! הרי הייתי בבר מצווה של הבן שלי.
התאים שאראה מכובדת, מארחת ולא כאחת שסתם מצאה את עצמה באיזה בית כנסת שכונתי שבו
במקרה קורא מישהו בתורה בקול מתוק וצלול.
לא! אבל בגד לא יכול לדבר, אז מי יצהיר: זאת האמא! מי יגן על
כבודי להתעקש שאכן מגיע לי התואר הזה?
היה בליבי רצון גדול לצפות בשמחה של בני ובאירוע המיוחד שלו.
מסיבות רבות נפרדנו כשהיה בן 5. לא גידלתי אותו, לא שמרתי עליו ולא טיפלתי בו. לפחות אתן לו את
זה - להראות לו שהוא חשוב לי מספיק להיות חלק ביום שמחתו. רציתי בזה למרות….כל
אלו, אולי גם אתם, שטוענים: לא מגיע לך, לא גידלת אותו אז איך את קוראת לעצמך אמא.
חיפשתי את השקט בסופת הדעות והדיבורים - ניסיתי להישען על עוגן פנימי, להיות דמות
עליה בני יכול לסמוך - אישה חזקה בכוחות עצמה.
אז כך נראיתי בחוץ; אלגנטית, אמיצה ובטוחה אבל בפנים...ילדה
קטנה עזובה במבוך. נכנסתי לבית הכנסת בין הראשונות. בכיסא מרכזי ישבה האמא החורגת
של שני (?) - לא היו לי טענות. היא מטפלת בו, היא אוהבת אותו, העניקה לו אח ואחות,
שמחתי לראות אותה נכונה להשתתף באירוע כדמות מרכזית. מגיע לה. אבל לא מגיעה לה
ואין לה את הזכות ליצור מחסום ביני ובני כפי שעשתה בשנה האחרונה ובמיוחד בשבועות
האחרונים לקראת הבר מצוה. החלטתי להיות הגיבורה ולוותר. כולנו שם לא בשביל עצמנו,
כך חשבתי, אלא בשביל חתן הבר מצוה. ניגשתי אליה ואמרתי מזל טוב. היא לא הגיבה ולא
השיבה.
זה הזכיר את הסרט inside out . בטח חשבה בליבה "מי האישה הזאת? לא מתאים שהיא פה - דרסתי
ודחיתי אותה - למה לא קיבלה את המסר? היא לא מוזמנת לחיים של בני. אני אמו היחידה.
היא מסכנת את כבודי ואת המהות שלי בעצם קיומה. היום זה היום שלי. אם היה הדבר
בשליטתי היו דואגים שלא תהיה.
דודה, לעומת זאת, נכנסה מעט זמן אחרי, מחייכת מאחלת מזל טוב.
יכולתי לראות שהחיוך הסתיר מילים חריפות אשר ישבו גם על קצה לשונה. אחריה ראיתי את
חברה שלי, רבקה. לא ידעתי בוודאות שהיא מגיעה. היא הגיעה מרחוק התחלתי לרוץ לקראתה
- משימה מתאגרת במיוחד, כי הייתי צריכה לעלות במדרגות, והייתי על עקבים שניראו כמו
מקלות.
ברגע שהתחלתי לעלות שמעתי קשששששש, קול מאכזב נורא - התחרה
השחורה בחצאית החדשה נקרעה. כמיטב יכולת החזקתי בבד חצאית האקורדיון הירוקה -
והמשכתי לרוץ.
חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים. אני לא יודעת חיבקה את מי חזק
יותר. כל כך שמחנו לחוות יחד רגע את הרגע הזה! מילים לא יכולות לתאר כמה התעודדתי
מכך שהיא ישבה לידי. לא רק זאת, אלא אחות אחת ישבה בהמשך השורה ואחות הגדולה ישבה
מאחורי. היה לה מעגל תמיכה. בכל זאת, כל זמן קריאת התורה בית החזה התקבץ והלחיץ
עלי - תחושה פיזית כאדם שעובר התקף לב. הרגשתי שעוד רגע אני לא נושמת כך שהיה מאמץ
לגייס מיינדפולנס ולהנות מהעבודה המרשימה והמצוינת של בני.
זכיתי לקבל עוד כמה חיזוקים.
רב הקהילה הזכיר את שמי באיחולים שלו לחתן בר המצוה ובני משפחתו. גיסי דאג לכך.
הוא הודיע לרב מראש על השתתפותי וביקש ממנו להודות על כך. לא רק זאת, איך שסיים
הרצאתו, שמעתי שוב את שמי. חברתי מילדותי, מרים, ניגשה לומר מזל טוב. היה לה אירוע
משפחתי באותה השבת ובכל זאת השקיעה מאמץ ובאה.
נכנסה, אמרה מזל טוב, והלכה.
הלחץ התחיל להירגע. בסיום התפילה הגיעה חברה נוספת! אחת שלא
ציפיתי שתבוא ממרחק הליכה רחוק רחוק - לרגע לא האמנתי. הזיה? לא ולא. לא הזיה, לא
דמיון. אבל נקודת השיא קרתה כשירדתי למטה, לקומת הכניסה ואולם האירועים. ניגשתי
בדרך לדודה של בני, אחות של אבא שלו. לא דיברתי איתה יותר מ 12 שנה.
"או! וואוו! אז נותנים חיבוקים", היא הגיבה בכבוד, אם כי
בהפתעה. זרמנו. סוף סוף אחת שיכולה להבין שלעיתים "מה שהיה היה" והתמקדה
בנקודה החשובה - חיזוק ועידוד הבן שלי ביום המיוחד שלו.
בירידה מהמדרגות שמחתי על הליווי של אחותי - כשנפגשתי פנים
מול פנים עם רבניות חשובות שגם איתם היתה לי הסטוריה צבעונית, בא נקרא לזה חכה. את
הפרטים דמיינו ותמלאו בעצמכם.
"מזל טוב, מזל טוב"....."תודה שבאתם".
והנה הסבתא. פעם אחרון שדיברנו היא כעסה וצעקה עלי בטלפון.
על כל מיני נושאים, בעיקר על הבחירה שלי סביב גירוישין.
נשמתי עמוק.
ניגשתי.
הושטתי יד לחיבוק.
"אני לא מחבקת, יש חשש מקרונה", אמרה והוציאה את המסיכה.
"מי זאת", שאלה הרבנית, והצביעה על הסבתא.
"סבתא של חתן הבר מצוה"
"מי"?" שאלה שוב. Her
eyebrows furrowed in confusion. " לא הבנתי. מי זאת
שעכשיו ניגשת אליה ואמרת מזל טוב?"
"כן, כמו שאמרתי. אמא של אבא של הבן שלי. סבתא של חתן בר
המצוה"
על פניה ראו הפתעה, מהולה בבלבול ובינתיים ניגשה אחותי
להודיע שמחכים לי באולם האירועים. הרי אני המארחת פה. האמא.
לא דמיינתי שארגיש כך, אבל באותו הרגע, השאלה של הרבנית,
והדחייה של הסבתא לא הזיזו לי. הבנתי שלא הן, החברות, האחיות, הגיס או אף אחד אחר
לא יכולים להפיל אותי. עיני היו פקוחות לרווחה ולבי רחב רחב בהכרה והודיה על כל
אחד ואחת שיצרו סביבי מסגרת עוטפת – וידעתי ששם באמצע, איפה שאני, נמצאת אישה חזקה
עם עוגן פנימי. עומדת על שתי רגליים בכוחות עצמה.
השמלה שלי נקרעה – אבל אני שלמה.
Willful Misperception
the day I was judged and denied the right to defend my reputation
The day started out great: wearing a silky flowing skirt designed to look like a landscape and a posh beach hat perched on my head, I set out to meet my new case worker. This meeting came after weeks of persistent nudging and begging - it was nearly half a year since the previous case worker had left the agency and suffice it to say I wasn't the department manager’s top priority - that is until I made sure to become their top priority. Tri-weekly phone calls will do that.
Taking a cue from the weather I went in with an open mind and made sure to dress the part well. Presenting myself as someone dignified, cheerful and with self-respect should go a long way to receiving that same respect and consideration in return. I came early, sat patiently until she arrived - a bit late I might add - but so far so good.
“Welcome!” I said, as we settled into our chairs. “It's nice to meet you.”
I was rewarded with a quizzical look, not of confusion, but one that said: “Are you delusional -who are you to welcome me?”
She fumbled her words, kind of conveying; ‘I am the provider in this scenario. You are the one coming for mental help and you are messing up my power dynamic here.’
Unfortunately, I am not good at reading subtext.
“Well you are new to the agency ‘Giving Hope’ and so I am extending you a welcome.”
“Oh.”
Not very encouraging, but moving on.
She proceeded to ask me all the basic details of my case. I tried to be patient, but when she asked me for a doctor's note, I got annoyed. This was part of the paperwork I submitted the year prior; they should have had it on file. Clearly she had not taken much time - if any - to review my information in advance of the meeting.When I asked her to try to find it after I left, she became irritated and put on airs, acting superior. It felt like she was using her failure: lack of planning and general disorganization, as a cudgel to put me in my place.
Let it go, I told myself and searched for the documents in the files from my phone, and right then and there, sent it to her via email during the meeting.
Let it go, I told myself. So that's what I did.
But then, when I answer her next question (summation of related services I receive) in short, concise form - she expresses a belittling remark of: ‘Oh, you have all the answers.’
Now it was my turn to give her a ‘look’. In my head I was thinking - Lady, I am trying to be patient here as you are having me do your work for you, supplying you with basic information I already shared, located in my file, that you didn't bother to read. Don’t rip into me for being helpful and straightforward. Fine. Whatever.
Then she starts asking about my psychiatrist. The one piece of info she did see in the file.
“Why have you been to so many psychiatrists?”
“Well, Dr. Sharon is located in Beit Shemesh. When she returned from maternity leave I had moved to Jerusalem, and so it just didn't make sense to go back to her. Eventually I did though when I needed permission for medical marijuana. She started -”
“Why did you want marijuana?”
“I have fibromyalgia. It helps with the pain.”
“But how does marijuana help with anxiety?”
“I don't know. I was getting it for fibromyalgia. Anyway, so I asked her for the letter”-
“Do they even authorize marijuana for anxiety?”
“I have no idea. I didn't need marijuana for anxiety, I needed it for fibromyalgia.”
“What's the process to get marijuana for anxiety?”
“Well, here's the process for fibromyalgia”-
“I don't understand..” At this point I don't remember what she said, some more statements questioning why I was drug seeking, indicating her lack of patience to hear the steps I had to go through…
“I already have it. This is in the past and a moot point.”
“Oh.”
The last exchange was when she judged me again and tried to dissuade me from using cannabis.
When she asked me questions in that manner, I felt judged and defensive, and yet every time I tried to answer, explain and defend my choices, she cut me off with another question, comment or to indicate she had to end the meeting and had run out of patience.
Disoriented and confused, I was proud to leave the meeting with my dignity intact. When she reached out a week later via a phone message, I didn't have quite as much self-control. Politely, yet overly blunt, I shared how I felt about the meeting and my lack of trust in her as a service provider as a result of her attitude and behavior.
Her reactions? She called me a week later to let me know that she badmouthed me to her boss, the regional director, and to some government beaurocrat whom I had never met.
“They agree with me, that because you switched from one Somechet to the next so often and so many times, this is an indication of something more problematic.” Mic drop. What!!!
Officially called a Somechet, this is an untrained therapist/assistant who meets with me 6 hours a week - the primary service this company provides. The program actually involves meeting the case manager approximately once a year while she oversees the work of the Somechet and handles the bulk of the paperwork and additional service requests related to my case.
“Excuse me, but Yaffi, the first Somechet - I parted ways from her when I moved to Jerusalem and the distance made it infeasible to meet. The second one quit the company two weeks after I was placed with her, and the third quit as well - she quit for two reasons: She had taken the job working with me as a temporary gig until she found more suitable employment. She was offered a better position elsewhere at the same time that the agency she worked for lost their government bid. My case was transferred to your company by the government. I wasn't even consulted on the matter - it certainly wasn't my doing.”
“Yes, but still. Switching so many times reveals something more.” Mrs. Judgemental had clearly already made up her mind, facts be damned.
“What? I don't understand. What does it reveal - I just explained that these changes were out of my control.” I insisted - wondering in my head: Was she listening to anything I said?
“That there are deeper issues.”
“Well, yes there were deeper issues with the most recent Somechet. That is why I fired her.” Finally, we were getting somewhere. She didn't cut me off, so I continued: “When I was in the states I noticed something wasn't right with the dynamic between me and the Somechet. For this reason I asked her to get me the number of her supervisor and have been insisting that I need a case manager to take responsibility here.”
“That's impossible.’
Ok - so now she is calling me delusional. How can she say this was impossible - she wasn't there- how can she claim to know more than me about events that transpired before we had even met?
“No, that is exactly what happened. Somechet refused to get me the number and claimed that speaking to her supervisor was not part of the service offered. This happened during our meetings together sometime two months ago - during the period while I was abroad. I know it did - I was there.”
“You cannot have asked this of her while at that time - you would not have been meeting her while you were abroad.”
“Yes we could have. In fact we did. We interacted via zoom and had many long sessions.”
“Oh.”
“I don't think this is accurate; what you said about me.” That would be the understatement of the year.
Basic, basic, basic facts. Like maybe you should know the nature of my relationship with the previous Somechet before deciding if I was right or wrong to fire her. Where and how we met would be a good place to start. Do your homework, inquire and listen, before you jump to conclusions and make an analysis.
“Yes, but still. It indicates something more.” She sure was persistent in her delusions.
Circles. I was running in circles with this lady. Here, as in our in-person meeting she made judgments of me born from willful ignorance and denied me the opportunity to defend my reputation. Dragging my name through the mud; she considered the case to be already decided.
What did she want out of all that? She had called to invite me to come down again to her office for an official hearing to decide how to move forward with my case; an official meeting with her supervisor, that unnamed government beaurocrat, along with me and her in attendance, so she could have a second opportunity to dismiss me and belittle me - this time with an audience. Instead of doing her job and finding me a Somechet she took it upon herself to orchestrate a hearing to ‘discuss my case’.
We left it open-ended, I made no commitment at that time. As soon as I had a moment to breathe, I realized: no way! There was no way in the world that I would willingly subject myself to more harassment. And I stuck to it. I insisted that my case be transferred to someone else - anyone else.
Self preservation instincts kicked in and I knew I wasn't going to be in a room again with that woman. She tried to paint me as a psychopath, but between you and me, she's the madwoman.
As I wrote this story I felt guilty bad mouthing her, because she eventually helped me get what I wanted, which was to get out from under her control. This story, unlike others I experienced, has a happy ending. Eventually, she yielded, let go of the power struggle, and acted professionally in the speedy transfer of my files. She wished me well and I wished her the same.
