הַיֶּלֶד לוֹ יִחַלְתִּי: הורות כמסע המתווה את הדרך הביתה

שימו לב: אף אחת מהתמונות אינה של בני, וזאת כדי להגן על פרטיותו – אלו תמונות שמצאתי או יצרתי כדי לעורר את הרגשות והתובנות המבוטאים במאמר זה.

הערת המחברת: קיבלתי את ההשראה לכתיבת המאמר הזה במהלך נסיעתו האחרונה של בני לישראל. כתבתי את בסיס הכתבה באוגוסט, בזמן ביקורו. גרסה זו כוללת סיפור נוסף בנושא זה שנתקלתי בו מאז, לצד הרהורים אישיים ותיאולוגיים שרציתי לחלוק. מטרתי במאמר זה היא להאיר את הזכות והפריבילגיה שבלהיות הורה.

אני רוצה להבהיר כי חשוב שהורים ירגישו שהם יכולים לשתף בקשיים ובתסכולים שלהם ולהושיט יד לבקש עזרה ללא חשש משיפוטיות. הפנייה לקבלת תמיכה בנוגע לקשיי הורות עומדת בניגוד מוחלט לגישה ולהתנהגות שאני מבקרת במאמר זה: ראיית ילדים כמטרד וכמכשול לאושר ולמימוש עצמי.

להתמחות ולהשתכלל באומנות: הרב שלמה פרחי שיתף רעיון עמוק בנוגע לחינוך ולתפילה.

"אל הנער הזה התפללתי". חנה אומרת: "התפללתי לילד הזה. אינני רוצה אחר. אתה רוצה לתת לי אחד טוב יותר? אני לא רוצה 'טוב יותר'. זה הילד שלי. זה הנער שעבורו התפללתי".

הדבר החשוב ביותר להתפתחותו ולהצלחתו של ילדכם הוא הדמעות שאתם מזילים והלב שאתם נושאים לאלוקים, כשאתם מתפללים יומם ולילה להצלחתם.

 מה הופך אתכם להורים? איך מגדירים אהבה?

כשאתם מתפללים ומתפללים, אולי בסופו של דבר אלוקים יענה ויתן לכם את הבן שקיוויתם לו, את הבת שייחלתם לה. אך אולי הדבר החשוב אף יותר להתפלל עליו הוא לא שהבת או הבן יהפכו למה שקיוויתם, אלא שיהיה לכם הלב להרגיש שבכל מקום שבו הם נמצאים – הילדים שלכם הם בדיוק מה שחלמתם עליהם; שהתפללתם עבור הילד הספציפי הזה, ושאתם אוהבים אותם בדיוק כפי שהם.

ומכיוון שאתם אוהבים אותם, אתם רוצים עבורם עוד. אתם לא אוהבים אותם פחות כי הם לא מה שרציתם, או לא מה שחשבתם, או לא מה שחלמתם. כשאדם מתפלל כך, אלוקים בוודאי יענה לתפילותיו. אולי אז אנשים יסתכלו עליכם ועל ילדיכם ויאמרו: "וואו, האדם הזה באמת הגיע למדרגת אומנות בחינוך!", כשבפועל, האומנות שאותה שכללתם היא אומנות התפילה.

אני רואה בדבריו של הרב פרחי (בסרטון דלהלן) "כוכב צפון": הורות אינה נמדדת בהשגת הילד לו ייחלת, אלא ביכולת לפתוח את הלב ולאהוב – באמת ובתמים – את הילד שניתן לך.

רגעים לפני שינה: במסגרת תפקידי כקלינאית תקשורת המטפלת בילדים, זכיתי לפגוש משפחות רבות, בעלות חוויות הורות שונות ומגוונות. המפגשים הללו לימדו אותי שאין מתכון אחיד להצלחה הורית, ואין תיאור בודד שעונה על השאלה: "איך נראית אמא טובה?" או "איך נראה אבא טוב?".

לפני כחודש צפיתי בסרט קצר בשם "רגעים לפני שינה", המתעד את חייה של מיכל ידגר – אישה אמיצה המתמודדת עם מחלת ה-ALS. בשל חומרת המחלה, מיכל זקוקה לתת"ח (תקשורת תומכת וחליפית) כדי לתקשר עם בנה, נווה. היא משתמשת במערכת מיקוד מבט – טכנולוגיה המתרגמת את תנועות עיניה למילים ומשפטים.

בסרט, היא משתפת באהבתה העצומה לבנה ובדרך שבה היא בונה איתו מערכת יחסים עמוקה למרות המגבלה הפיזית הקיצונית. דרך המחשב, הם משוחחים, חוקרים את העולם יחד ויוצרים זיכרונות שינצור בליבו זמן רב אחרי לכתה. עבור מיכל, כל רגע של חיבור הוא עולם מלא, בידיעה שזמנם המשותף קצוב – שכן בשלביה המתקדמים של המחלה, גם שרירי הנשימה חדלים לפעול.

סיפורה של מיכל מאיר את האושר שבזכות להיות הורה, גם בנסיבות המורכבות ביותר. עבור הורים רבים, הדרך רצופה בתחושות של כישלון או חרטה. גם המסע שלי כאם רחוק מלהיות מושלם; הוא מאופיין באותן מורכבויות וסערות שאני מבקשת כעת להבין לעומק.

 בחרתי בעד החיים: תחילת מסע ההורות שלי הייתה סוערת. כל מה שחלמתי עליו כנערה היה להפוך יום אחד לאמא, אבל הפרק הזה בחיי היה מתוק-מריר. גיליתי שאני בהריון בדיוק כשהבנתי שהקשר עם אביו של בני אינו מתאים לי. הבלבול לגבי איך להתקדם והבושה מהגירושין היו עצומים. עבורי, זה היה מצב כבד מלנשוא, ואפילו התחלתי לחשוב על התאבדות. חיים כאישה גרושה פשוט לא היו אופציה שאי פעם נאמר לי שהיא מותרת או אפילו אפשרית. עם זאת, ידעתי שסיום חיי יסיים גם את החיים התמימים וחסרי פשע שבתוכי, שהגיעו לשם ללא עוול בכפם או וללא בחירתם – ולכן במקום לוותר, התמקדתי בבניית חיים לשנינו.

חשוב פה לציין שזה חיוני לעשות הכל שלא תיווצר סיטואציה כזו שאני מתארת. אני ממליצה ועודדת צעירים לגשת לזוגיות עם זהירות והתכוננות, שהתכנית הראשונית תהיה להביא ילדים לעולם בתוך מערכת יחסים אוהבת של נישואין מאושרים. במקרה הזה, האידיאל והתוכנית לא צלחו, והשאלה הייתה כיצד לפעול ולהגיב בהינתן הנסיבות הבלתי צפויות והלא מתוכננות. 

הייתה לי אחריות על מישהו תמים שנזקק לי, ולכן בחרתי לבנות מחדש את חיים, שסוטה מהנורמה. עבדתי על התואר שלי ועל השגת עבודה ומצאתי לשנינו דירת מגורים. זה עבד לזמן מה – אם כי עם הרבה מהמורות בדרך – עד שהוא היה כמעט בן חמש. באותו זמן, קשיים בתחום בריאות הנפש הכריעו אותי ולא יכולתי עוד לטפל בו. 

למרבה המזל, המשפחה נכנסה לתמונה. התמיכה שלהם בנו כללה את הטיפול והרווחה של בני הקטן ותמיכה בקשר שלנו, בין ילד לאמו. קיום הקשר הוסיף גם לכאב וגם לשמחה של המצב, ובכל זאת שנינו ברי מזל שפעמים רבות במהלך השנים הייתה לי ההזדמנות להתייצב ולהתחבר, במיוחד ברגעים מכריעים כמו במהלך שני גלי הקורונה הראשונים כשהוא היה לבד ללא חברים ויכולתי לשעשע אותו ולדבר איתו במשך שעות, המכתבים ששלחנו הלוך ושוב (אותם שמר בקפידה במגירה מיוחדת מתחת למיטתו) והיכולת להשתתף בבר המצווה שלו מוקפת במשפחה וחברות. 

בזכות משפחתי, בני לא הגיע לרחוב או למשפחת אומנה. רוב האמהות עם מחלות נפש אינן זוכות למזל כזה. ועדיין, התמונה אינה ורודה לגמרי; כתוצאה מהבחירות שלי ומהמאבקים הנפשיים, לא תמיד היה לו קל. 

למרות כל זאת – לעולם לא אומר שהוא היה קללה או נטל. הוא אדם חי ונושם עם רעיונות, אישיות ייחודית, אמביציה, חוש הומור וכל האפשרויות של עתיד שטרם הוגדר. 

להתאבל על השנים האבודות: עבורי, להיות אמא זה מורכב וכואב. כשהבן שלי היה בן חמש עזבתי אותו. למרות שמאז התחברנו מחדש, אני נאבקת ברגשות אשם עצומים. הבחירה לעזוב אותו נבעה מתסמינים של PTSD (פוסט-טראומה). מחלה זו נגרמה, בחלקה, מהטראומה של כפייה לנישואין שנמשכו פחות מחצי שנה. עם זאת, לולא הופעל עליי לחץ להיכנס לאותו מצב או לולא עברתי "שטיפת מוח" להישאר בו כפי שעשיתי, הוא לא היה בא לעולם מלכתחילה. 

לפני מספר שבועות קניתי לבני ספר לכבוד יום הולדתו ה-17 – אני כל כך גאה בהישגיו ואסירת תודה על בריאותו הטובה. עם זאת, כשאני מנסה להתמסר לשמחה של אבן דרך זו, ליבי מרגיש מועקה. כעת כשהגיע לסף הבגרות, אני מוצאת את עצמי מתאבלת על ילדות שאבדה. ילדים והוריהם אמורים לעבור את מסע החיים יחד, והעובדה שבני ואני לא עשינו זאת היא טרגדיה שאי אפשר להינחם ממנה.

 כתבתי את המאמר הזה כדי להזכיר לעצמי שלהיות אמא זה לא אומר להיצמד לסטנדרט ספציפי או לחזון של איך הורות אמורה להיראות. עבורי, להיות הורה זה לאפשר לעצמי להרגיש אהבה לילד שלי, להביע את חיבתי העמוקה והמתמדת כלפיו ולחזק את הקשר הייחודי והקריטי הזה. זה מה שמגיע לשנינו - לו וגם לי. לצד העשן והערפל של מה שמשמעות ההורות הייתה עבורי – אני יכולה לפנות מקום לאושר.

להטיל אור על השקיעה התרבותית:  בעוד אני נאבקת עם משקל השנים האבודות וקדושת הקשר שאני מנסה לשקם, אני רואה עולם שמתייחס למתנות הגדולות ביותר – חיים, אמהות וצאצאים – כאל אי-נוחות או כאביזרים לקידום עצמי. סיפורים כמו סיפורה של מיכל עושה הרבה מעבר לעורר השראה; הוא מצליח להאיר זרקור על השקיעה התרבותית שבה אנו חיים, שבה ערך ההורות נמדד לעיתים קרובות מדי בהישגים חיצוניים. למרבה הצער, התרבות הפופולרית שלנו נעה לאחרונה בכיוון הלא נכון, הרחק מההבנה האלוקית המבוססת על תפילה כפי שביטא הרב פרחי. פוליטיקאים, משפיענים ומובילי דעה אחרים דוחים את תפיסת העולם המקראית – וממסגרים את מתנת הילדים כמחסום למימוש עצמי. לאחרונה ראיתי את המגמה (טרנד) הזו מבוקרת בחריפות בפודקאסט סאטירי של מייגן קלי (מנחת ערוץ חדשות עצמאי).

מציאת אמת בפארודיה: גם אם, כמוני, רק לאחרונה התחלתם לעקוב אחרי מייגן קלי, ודאי גיליתם את הבוז העמוק שלה כלפי מייגן מרקל. מייגן קלי היא דמות תקשורתית שמסקרת פוליטיקה וחדשות, ומייגן מרקל היא שחקנית "סוג ב'" שלא הצליחה להסתדר כנסיכה באנגליה וכעת מציגה את עצמה כדוכסית מלכותית (Duchess - אישה ממשפחה אצילה) החיה בגלות במונטסיטו, קליפורניה. 

אני מכירה בכך שלסלבריטאים יש קשיים ואני לא כאן כדי להמעיט בכאבו של איש. עושר ופרסום אינם מבטיחים הגנה מפני צרות החיים. ניק ג'ונאס (מהלהקה המפורסמת "האחים ג'ונאס") חי עם סוכרת סוג 1, ברברה בוש (אשתו של נשיא ארצות הברית ה41, George H. W. Bush) איבדה בת צעירה ללוקמיה, קתרין מידלטון (Princess Catherine, נסיכה באנגליה, אשתו של Prince William,  הבא בתור לכס המלכות) חלתה וברוך ה' החלימה מסרטן. היא גם סבלה מבחילות הריון קשות (Hyperemesis Gravidarum) עד כדי אשפוז בכל אחד משלושת הריונותיה. מר ג'ונאס, גברת בוש והנסיכה קתרין מזכירים לנו שסלבריטאים אינם חסינים מפני המכשולים והמכאובים שבחיים. 

הביקורת שלי על הדוכסית (מייגן מרקל) היא לגבי מה שאני תופסת כחוסר הכרת תודה על ברכות החיים וטקטיקה של שימוש ב"קורבנות" כדי לחפש תהילה וזכויות שלא הושגו בעמל. אני יודעת שהחשיפה שלי מול קוראיי פותחת אותי לביקורת – כך גם כשסלבריטאים משתפים את סיפוריהם האישיים, יש לנו זכות להביע דעה. סלבריטאיות כמו מייגן מרקל ומישל אובמה זוכות לבוז מוצדק כשהתלונות שלהן גורמות להן להיראות בעלות תחושת זכאות, מנותקות מהמציאות ומהשג הבנה של הציבור. במאמר זה, אני מדגישה את הלעג על תרבות שמרוממת את ההיבט הזה.

מה שאני יודעת ממעט המעקב שלי אחרי ערוץ המדיה של מייגן קלי (MK Media) זה מייגן קלי לא סתם לא מחבבת את מייגן מרקל, היא מתעבת אותה. הבגידות הרבות בחברים ובמשפחה, האנוכיות והנרקיסיזם שלה, תחושת הזכאות, חוסר הכרת התודה והריקניות, הם רק חלק מהסיבות לבוז הזה. מייגן מרקל, החיה בוילה מפוארת במונטסיטו ומתלוננת על ה"חוויה הנוראה" שעברה כשנהפכה לאחת הנסיכות המפורסמות והמפונקות ביותר בזמננו, היא התגלמות של תרבות סלבריטאים בורה, ריקה ובלתי נסבלת.

המצב הגיע לנקודת שבירה שתוצאתה הייתה פירוק הומוריסטי וחד של נרטיב ה"קורבנות". זה נעשה בצורה של פודקאסט פארודי שהופק על ידי MK Media על הפודקאסט שמרקל ניסתה "להאכיל אותנו בכוח", לדחוף לנו. הנסיכה המפונקת אינה משתווה להומור ולשנינות של הגאונות התקשורתית האמיתית שהיא מייגן קלי, שחשפה את הבנאליות של הדוכסית והביכה תכניות קומדיה של הרשתות הרשמיות (כמו SNL) שהתעלמו מההזדמנות להדגיש את האבסורד שקיים בתרבות זו. מייגן קלי חברה למורין, מנחת פודקאסט ברשת שלה, והשתיים שחזרו את התכנית הנוראית של מרקל בשלמות כזו שפשוט נקרעתי מצחוק. הן חיקו את האופן שבו מייגן ואורחיה מעמידים פנים שהם החברים הכי טובים, את האופי הכוחני והרעיל של מערכות היחסים שלהן, כולל האלימות והפחד: 

"זה מצחיק שאת קוראת לי מרקל, את יודעת שהשם שלי הוא סאסקס עכשיו".

מייגן ומורין שחזרו סצנות שבהן היא מנכסת לעצמה מתכונים של אחרים ומעמידה פנים שגילוי היכולת להכין פופקורן במיקרוגל הופך אותה לאיינשטיין החדש – מייגן ומורין קלטו ומהות הדבר הציגו את זה בצורה מושלמת! אני מניחה שצריך לראות כדי להאמין, ואם אתם לא חולי חדשות כמוני, פשוט תסמכו עליי – זה היה פשוט פצצה. 

הליכת ה'ירח' הנוצצת: בעקבות ההצלחה של סדרת הפארודיות הראשונה שלה, מייגן הצליחה שוב בפרק שחיקה את טיסת החלל המדומה של קבוצת סלבריטאיות עשירות. לורן סנצ'ז (אשתו של ג'ף בזוס, מייסד Amazon) ביקשה מקייטי פרי, גייל קינג ועוד כמה נשים מפורסמות להעמיד פנים שהן החברות הכי טובות שלה ליום אחד בתמורה להזמנה להרפתקה ייחודית איתה– טיסה "לחלל". למען האמת, זה היה הישג הנדסי יוצא דופן, מפליא ומגניב. אם זה היה נעשה בסגנון של מארק רובר (יוטיובר מדע מפורסם) כדי לספק לקהל הזדמנות ללמוד על החלל ולהתפעל יחד מפלאי היקום, היינו מנהלים שיחה אחרת לגמרי. במקום זאת, הסלבריטאיות הללו שידרו אווירה של חוכמה שלא הושגה בעמל, כאילו טיול קצר העניק להן נקודת מבט עליונה על האנושות שחסרה לנו, ה"פשוטים". 

הן לבדן הגיעו למקום שבו אף אדם לא דרך מעולם.

 פרט לכך ש"אדם" כבר היה שם קודם, גברים ונשים כאחד. כבר היו אסטרונאוטים, גברים ונשים, שטסו לחלל וחזרו, והנשים בטיול הקצר הזה אפילו לא הגיעו לחלל באמת. הן עלו מעט מעל האטמוספירה, מקום שבו רובנו היינו פעמים רבות במהלך טיסה במטוס, כמו טיסות שמתקיימות באלפים יום יום. במקום להעלות את קרן הפמיניזם וחקר החלל, הן רמסו את ההישגים של הנשים שצעדו לפניהן. בכך שהן העמידו פנים שהן ההשראה הנשית לחקר החלל, הן למעשה מחקו את הישגיהן של אסטרונאוטיות אמיתיות שכבר עשו זאת, אך ללא כל התימהון והחגיגות המוגזמות. MK Media העתיקו זאת בשלמות: השבחים המתחסדים של המגישים, האגו הנרקיסיסטי של ה"אסטרונאוטיות" והיוהרה והקלות שבהן הן ניגשו לכל המיזם. זה היה מצחיק עד דמעות.

 נרטיב הורות שרואה ילדים כ"נטל": בעוד שהפארודיות הקודמות היו קלילות, הפרק שכיוון למישל אובמה (אשתו של ברק אובמה, הנשיא ה 44 של ארצות הברית) הרגיש שונה. כאן, ההומור התקשה להסתיר תפיסת עולם שחורה ומטרידה ביותר.  גברת אובמה ביטאה פילוסופיה על אמהות בפודקאסט שלה שמצאתי קורעת לב. ה"גברת הראשונה" (לשעבר)  בעצם יושבת עם אחיה ומתלוננת כמה נוראים היו חייה, איזה קלפים לא הוגנים חילקו לה ואילו ניסיונות קשים היא עברה בחיים.

כפי שצוין קודם לכן במאמר זה, סלבריטאים חווים קשיים וסבל בדיוק כמונו. הנסיכה ביאטריס (בת-דודה של Prince William, שהוא הבא בתור לכס המלכות) שיתפה את העולם באבחנת הדיסלקציה שלה ומה עזר לה לרכוש יכולת הקריאה. שיתוף זה גרם לה להרגיש "נגישה" ועזר לעורר השראה באחרים עם לקויות למידה. סיפורה הוא דוגמה לאופן שבו שיתוף בכאב ותיאור ההתגברות על אתגרי החיים יכולים לתת תקווה לאחרים.

הפודקאסט של גברת אובמה אינו כזה בכלל. היא משתמשת בפלטפורמה שלה כדי לדרוש שבחים על סבל מזויף וכדי לרומם ולדגל את עצמה דרך נרטיב של תלונות. אתם עשויים לשאול למה זה מפריע לי ואיך זה רלוונטי לכם. הנקודה מובנת, אבל תראו – לא היה אכפת לי אם היא הייתה מנסה לקדם אג'נדות חברתיות או תסרוקות מסוימות. יתרה מכך, אם איזו סלבריטאית לשעבר שרוצה להרגיש רלוונטית רוצה לקטר לאחיה – שיהיה לה לבריאות. להתלונן זה בילוי יהודי מועדף – כל כך אהוב עד שיש ז'אנר שלם של קומדיה ובדיחות רק על זה. אני לא יכולה להחזיק נגדה את התפיסה המוטעית שלה כאילו התפרצות על חוסר ההגינות שבחיים פריבילגיים תהפוך אותה למכובדת, אהובה ונערצת. אם היא רוצה לספר לעולם איזה אדם נורא הוא נשיא ארצות הברית לשעבר וכמה נורא זה שיש אותו כבעל – קדימה.

 חופש הביטוי הוא החופש לדבר, ויחד איתו, למרבה השמחה, נמצא גם החופש לא להקשיב; נראה שאף אחד לא הקשיב, שכן ה"צפיות" שלה היו נמוכות מאוד. אני תוהה כמה אנשים הקשיבו לתכניתה מלבד המפיק של מייגן קלי. וכך... נולד פודקאסט פארודי חדש. עקבתי מקרוב אחרי החיקוי של מייגן קלי, או "מישל או" כפי שקראה לעצמה כשעשתה פארודיה על מישל אובמה וחיקתה את הדרך שבה היא בכתה על התלאות שבמגורים בבית הלבן והאסון הכלכלי שכמעט פקד אותה בגלל המאבק שבלהיות הגברת הראשונה של אמריקה.

הפארודיה של מייגן הצליחה לתפוס את כל המוזרות של מישל אובמה המעמידה פנים שהיא לא אחת הנשים הפריבילגיות ביותר עלי אדמות, נשואה לאדם שהיה האיש החזק ביותר בעולם, כל זאת תוך שהיא מתחננת שהעולם יראה בה קורבן ויעניק לה תואר קדושה כתשלום על סבלה. אבל אז מייגן חזרה על משהו שלא היה רק מגוחך, אלא בלתי נסלח.

"הם משבשים לך הכל (They mess you up)," אמרה גברת אובמה – על ילדיה. "הם מטרד... והם תובעניים." 

אמהות עבורה אינה ברכה; לא, למעשה היא נטל וקללה. הרטוריקה של מישל רמזה שהאמהות היא שואב אינהרנטי של הזהות העצמית – "מטרד" שמפריע למימוש העצמי במקום מערכת יחסים שמעשירה אותו. 

כאישה וכאמא, הגישה הזו, הדיבור וההתנהגות הללו הם פוגעניים ובזויים. בעוד שגברת אובמה אולי התכוונה להיות "נגישה" (להיראות עממית) על ידי פריקת תסכול על דרישות ההורות, דבריה רמזו שהאמהות היא מכשול מהותי לאושר שלה – נטל ולא זכות. לשמוע אם עם כל המשאבים שבעולם קוראת לילדים "מטרד" גורם לי לצער עמוק. עבורי, ה"מטרד" של ילד תובעני הוא ההוכחה המוחשית לחיים שהייתי צריכה להילחם כדי לקבל בחזרה.

 בעוד סלבריטאים כמו גברת אובמה מקוננים על ה"מטרד" שבילדים, ראיתי הורים שנאבקו באתגרי פוריות שונים ואחרים הנמצאים בטיפול נמרץ יילודים (פגייה) שהיו נותנים הכל רק בשביל רגע "תובעני" אחד עם ילדם. ארין בייטס, כוכבת ריאליטי נוצרייה, היא דוגמה להורה כזה. היא עברה מספר הפלות טבעיות עד שגילתה את הסיבה הרפואית ואת הפתרון. מאז היא ילדה לא מעט ילדים בריאים. היא ובעלה צ'אד מרגישים מבורכים לנצח ואסירי תודה על כל ילד וילד.

חברה קרובה שלי שיתפה שהיא מסוגלת להיכנס להריון אך לא מצליחה להחזיק אותו. היא ובעלה הם האנשים החיוביים, הסבלניים, האכפתיים והאמינים ביותר שאני מכירה. אם למישהו מגיע להיות הורים – זה להם. ילדיהם והעולם היו יוצאים נשכרים מכך, ואפשר רק לדמיין את הכמיהה שהם חשים לחוות את המתנה הזו. באוגוסט, כשכתבתי את הטיוטה הראשונה של המאמר, לא ידעתי שהיא בדיוק ילדה תאומים בנים. הם נולדו בטרם עת ונזקקו לטיפול רפואי אינטנסיבי. ראיתי אותם לא מזמן בסעודת שבת – הם קטנטנים ויקרים. חברתי ובעלה כל כך מאושרים ואסירי תודה.

אתגר פוריות נוסף שהורים פוטנציאליים מתמודדים איתו הוא חוסר היכולת להיכנס להריון באמצעים טבעיים. אני קרובה לאמא צעירה שהייתה צריכה לעבור IVF (הפריה חוץ-גופית), תהליך מפרך, כדי להרות כמה מילדיה. למרות שאינני יודעת הרבה על המצב הזה, אני יודעת שנשים רבות עוברות באש ובמים כדי להביא תינוק לעולם. 

הרב יוסף שפירא כתב לאחרונה ספר עם אשתו, המפרט את מסעם האישי עם IVF. ספרם מדגיש את ההקרבה שזוג מוכן להקריב למען השמחה והזכות להיות הורים. הרב ברייטוויוץ, רב חשוב שגר בירושלים, הססן יותר ופחות "מעודד" כאשר הוא מייעץ לזוגות אם לצאת לתהליך ה-IVF. זאת משום שהוא מודע היטב לסכנות ולמכשולים הכרוכים בכך. במקום זאת, הוא משתף את מסע ההורות האישי שלו דרך אימוץ. השמחה והרגש המובעים בקולו כשהוא מתאר את הגאווה והכרת התודה שהוא חש כלפי בנו הם עדות אמיתית לאהבה שיש להורה לילד, ללא קשר לאופן שבו נוצרה מערכת היחסים. סיפורים אלו מדגימים חזון חיובי של הורות ואת הערכים הבסיסיים שאמורים להיות לפחות השאיפה, אם לא הסטנדרט המקובל, בחברה הוגנת. אם לא נוקיר את צאצאינו ונחגוג את הדור הבא, אז מי אנחנו כבני אדם?

חסר אונים אבל עדיין שווה ערך: בעבר התנדבתי בארגון "עזר מציון". בנקודה מסוימת האחריות שלי הייתה לחלק אוכל למשפחות של ילדים חולי סרטן. שובצתי לעבודה יחד עם ניצולת שואה שממלאה תפקיד זו שנים רבות. לחזות בדמעותיה ובתפילותיה מעומק הלב עבור כל ילד כשעזבנו מחלקה היה שיעור בענווה. המציאות העגומה היא שברכות ההורות אינן מובטחות לנצח, שכן בחיים, שום דבר אינו ודאי. גם אחרי כל ניסיונות ה-IVF ואתגרי טרום-הלידה – אפילו ברגע שהילד נולד – המאבק והניסיונות לא הסתיימו.

יש לי קרובי משפחה יקרים לליבי שחיכו חמישה חודשים עד שהתינוק שלהם השתחרר מהפגייה. הייתי לוקחת משמרות בביקורו ובטיפול בו כדי לתת להוריו מנוחה ולתת לו יותר הזדמנויות לאינטראקציה אנושית ואהבה. בזמן שהתנדבתי ועזרתי לקרוביי, גם אני דאגתי וקיוויתי מאוד שתהיה לו תוצאה חיובית. באותה פגייה שבה הילד הקטן שלהם קיבל טיפול, אמא ערבייה טיפלה בשלישייה, שגם שלושתם היו במצב קריטי. למרות שהייתי שם פעמים רבות מאוד בביקור התינוק, מעולם לא פגשתי את המשפחה השנייה שהלכה הביתה בערך בזמן ש"אנחנו" הלכנו. למרבה הצער, הם לקחו הביתה רק את ילדתם הקטנה "עלמה". שני אחיה לא שרדו. 

בחודשים הראשונים לחייו, עוד לפני שהכרתי אותו, הרופאים כבר ביצעו מספר ניתוחים והגיע שלב שבו הם עשו כל שביכולתם. מנהל המחלקה לקח את בן דודי לחדר ושיתף בעדינות בחדשות.

"תתפלל, תתפלל לאלוקים שלך." בשלב זה לא היה להם שום דבר אחר להציע. בן דודי תיאר איך יצא מאותה פגישה ופתאום הרגיש שהמסדרון ארוך מאוד מאוד.

בזמן שנכנסתי לתמונה והתחלתי להתנדב התינוק היה הרבה יותר יציב אך עדיין בטיפול נמרץ. נראה היה שהוא ישרוד, אבל נאלצתי לצפות בו סובל כשהמנתח מתעסק עם הסטומה שלו כדי לשמור על הפתח, את בכיו וזעקותיו בכל החלפת חיתול כואבת, וכשבשל חוסר האמון שפיתח במגע אנושי בסיסי הוא היה צריך ללמוד לא לבכות ולצרוח כשעושים לו אמבטיה. זכיתי להיות זאת שלימדה אותו לאהוב את האמבטיה. שרתי לו כשקלחתי אותו וזה היה מרגיע ומרפא.

מעבר לכאב ולסבל, עדיין היו הפחד והדאגה שכן היו כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש – והשתבשו. אני זוכרת יום אחד שעזבתי את בית החולים כשאני מתפללת לאלוקים לא לאפשר לאמו לחוות את הצער שבאובדן ילד. כה אהבתי אותה ולא רציתי לראות אותה חווה כזה צער. לשמור על התינוק הזה לא רק למען הישרדותו שלו אלא למען האהבה של הוריו היקרים שלא היה מגיע להם לאבד אותו – הגיע להם שיהיה להם אותו, לאהוב אותו ויום אחד לקחת אותו הביתה.

ברוך ה', היום הוא פורח ומצליח.

פגשתי הורים מפוחדים רבים וראיתי תינוקות חולים מאוד במהלך החוויה הזו, חוויה עם שיעורים עמוקים שאשא איתי.

תקווה וריפוי לעולם כאוב ופצוע: ילד בריא אינו מובן מאליו. איש לא לימד אותי את הלקח הזה יותר מחברתי בתשבע מילשטיין* (השם שונה כדי להגן על הפרטיות) ובעלה דוד. ילדם השלישי נולד עם תסמונת איקרדי (Aicardi syndrome), הפרעה נוירולוגית גנטית נדירה המשפיעה בעיקר על בנות. הבינו שיש בעיה לקראת חודש תשיעי להריונה, ורופא דתי המליץ להם להחשיב זאת כטעות ואפילו לחץ עליהם לעבור הפלה.

דוד ובתשבע דחו את הצעתו חסרת הלב והלא אנושית. הילדה הזו מעניקה להם כל כך הרבה נחת וממלאה את כל הבית באושר ושמחה. לא במקרה – הם בוחרים לראות בה ברכה תוך שהם כנים לגבי הקושי, הדאגות, הפחדים והאתגרים שכרוך בגידול ילד עם צרכים מיוחדים. ניהול בית וכל שאר תחומי האחריות של החיים תוך כדי התמודדות עם צרכיה ואתגריה אינם פשוטים והם לא מעמידים פנים שזה כך. אבל צחוקה על חוף הים וכל השגיה המפליאים  – הם מאמינים – הינם סיבה לחגיגה.

משפחת מילשטיין מהווה דוגמה לאחרים לבחור בחיים על פני מוות; באהבה על פני פחד. 

דוד משתף את סיפורם – על שלחצו עליהם להפיל את בתם ובחירתם בחיים בניגוד לכך – עם משפחה וחברים במסיבה שהם עורכים בכל שנה ביום הראשון של חול המועד סוכות. דרך דוגמה אישית הם מעודדים את הסובבים אותם לראות בילדים ברכה. מזהירים שלא להיות מוסחים על ידי המכשולים שהחיים מזמנים ולא להשתכנע מהשקרים המופצים על ידי הטועים והמנוונים בחברה. בנוסף להיותם מנהיגים בקהילתם, הם אנשים יראי שמיים עם אמונה בלתי מתערערת. שלהם הוא המודל והחזון שאני בוחרת לרומם. 

"עדיף שלא ייולדו": סיפורם של דוד ובתשבע מזכיר לי מאמר שהתפרסם ב"ניוזוויק" שבו לילה רוז (נשיאת ומייסדת ארגון Live Action) מגיבה על מקרה טרגי שבו אישה מטקסס נסעה מחוץ למדינה כדי להפיל עובר שאובחן עם טריזומיה 18.

"המקרה הטרגי הזה חושף זרם תנועה מטרידה בתרבות שלנו – דעה שמשקיפה גזענות נגד ילדים עם מוגבלויות. רבים טוענים שזה איכשהו יותר 'אנושי' להשמיד את החיים היקרים הללו (לעתים קרובות בצורה אכזרית) ולמנוע מהם את הסיכוי לנשום, לגדול ולתרום לעולם מאשר לתת להם לחיות ופוטנציאלית לחוות מצוקה וסבל. 

התפיסה המעוותת ש'עדיף לבצע הפלה' משקפת התעלמות מזעזעת מהערך של כל בן אדם, ללא קשר להבדלים פיזיים או קוגניטיביים. היא גם חושפת בורות לגבי התהליך הנורא של ההפלה עצמה, שלא רק הורגת בן אדם, אלא יש לה פוטנציאל להזיק גם לאם.

בעולם שבו התקדמות טכנולוגית מאפשרת לנו להציץ לתוך הרחם בבהירות חסרת תקדים, עלינו להתמודד עם האמת שכל חיי אדם הם בעלי ערך, ללא קשר לאתגרים רפואיים או אבחנות."

 מרים הנביאה – האקטיביסט הראשונה "בעד החיים" (Pro-Life): בפרשת שמות, עמרם החליט  לגרש את אשתו - החלטה השנויה במחלוקת. הוא היה "גדול הדור", ולכן כל היהודים בדורו הלכו בעקבותיו וגירשו גם הם את נשותיהם. אפשר להבין את הרציונל שלו, הרי כל הבנים היהודים נרצחו (על ידי דחיסתם בין הלבנים בקירות הפירמידות, הטבעה למוות או שיטות ברבריות אחרות של רצח תינוקות זכרים). למה להביא ילד לעולם רק כאשר גורלו יהיה מוות ודאי? ליצור חיים עם ידיעה מראש על השמדתם נראה כחוסר אחריות כהורה וחוסר כבוד לערך חיי האדם.

בתו האמיצה ביקרה את הבחירה הזו.

"גזירות פרעה הרשע חלות רק על הבנים," הוכיחה אותו. "הגזירה שלך דנה למיתה את הבנות יחד עם הבנים. מי אתה שתחליט מתי החיים שווים את הסיכון שכרוך בהם? אתה לא האלוקים שתקבע למי יש סיכוי ולמי לא. השאר את ענייני ההישרדות לבורא עולם." 

תוכחה קשה. אלוקים גמל לה על אומץ ליבה ועקשנותה. דוד, שלמה וכל מלכי "בית דוד" מייחסים את שושלתם ל"פועה" (מרים). משיח בן דוד יהיה מבין צאצאיה. 

מרים הייתה אחת מהפעילות המתועדות הראשונות למען החיים; היא נלחמה למען הילדים שנולדו ואלו שטרם נולדו – תוך שהיא מסכנת את חייה כדי ליצור תרבות ש"פותחת את עצמה לחיים". אנו לומדים מסיפורה שלהיות הורה דורש נכונות לאמץ את אי-הוודאות ויכולת לקבל את מה שיש – בין אם זו התוצאה שדמיינת ובין אם לאו. 

מרים היא פורצת דרך עבורי – ועבור כל אם שבוחרת להישאר ולהילחם בעד פרי בטנה. דרך מאבקים לאורך הדורות המקבילים למאבק של מרים, אני מרגישה קשורה ישירות לאישה שהצילה את עם ישראל והבטיחה את הישרדותו. 

הבריאות והרווחה של האנשים שאנו אוהבים אינן מובנות מאליהן. הרגע המפחיד ביותר בחיי היה כשחשבתי שאיבדתי את בני התינוק בתאונת דרכים. זה קרה באותן שנים ראשונות ויקרות לפני שחיינו נקרעו זה מזה. חציתי את "גשר מרין פארקוויי" כשהמכונית שלי חוותה "הידרופלנינג" (ציפה על מים), מה שאומר שמים נכנסו בין הצמיגים לכביש והצמיגים איבדו כל אחיזה. ההגה כבר לא היה בשליטה וכך כשסובבתי את ההגה המכונית לא צייתה. במקום זאת, היא הסתובבה מצד לצד עד שמצאתי את עצמי נוסעת במהירות גבוהה מאוד חזיתית לתוך המעקה. אני עדיין יכולה לטעום את המרירות והפחד כשהבנתי ששרדתי אך לא ידעתי מה קרה לבני, שהיה תינוק באותו זמן, במושב האחורי. לא יכולתי להביא את עצמי לבדוק ולגלות וצרחתי לנוסעת בכביש שניגשה שתבדוק עבורי ותגיד לי אם התינוק שלי בסדר. 

"התינוק שלי, התינוק שלי! מה שלום התינוק שלי?!"

קשה לתאר שמחה גדולה יותר מההקלה שחשתי כשהיא אמרה לי ואז ראיתי בעצמי שהוא אכן יצא ללא פגע.

החיים הם שבירים מטבעם והורות היא לעתים קרובות מפחידה. עם זאת, כמו מרים במצרים, יש לנו את הבחירה להביט מעבר לאפשרות של סכנה ולהצהרות של התרבות שלנו כדי לראות את הערך האינסופי בחיים - ערך שקיים אצל כל אחד ואחד. כחברה וכאוכלוסיה, עלינו לבחור אילו ערכים וחזון אנו מרוממים ומייצגים. אני מקווה שהסיפורים והתובנות ששיתפתי במאמר זה יפתחו את עיניכם לזהות שלהיות הורה זו הברכה הגדולה ביותר עלי אדמות. 

שירי השראה 

שדון פורים (Purim Elf):

לאחשורוש היה מטמון סודי, של ידיים קטנות עמלות; 

שהכינו את האוכל והאולמות, עבור המעריצים והקהילות.

צבא שלם של שדונים קטנים, כן, הם עבדו ורצו;

קודם מסיימים את המשימות, ואז הם משתוללים ונהנים! 

בתחרויות השדונים הנועזות, נחשו מי היה הטוב מכולם? 

"השדון חיים מנחם," שגובהו פחות ממטר שלם! 

הוא יכול לרוץ קילומטר; על שתיים או ארבע, 

ולפני שתספיקו למצמץ, הוא כבר רוקן מדפים בחיפוש אחר זהב, ונופף לשלום בצעקה.

איך הוא כל כך מוכשר? זה פשוט וברור לראות:

הוא עושה "חלטורה" בזמנו הפנוי, 

כקוף שאוכל בננות בשיא ההנאות. 

מאומן להעתיק ולחכות אתכם, 

"קוף רואה, קוף עושה,"

הוא אוהב לחלוק את אוצרותיו, ואז לדרוש החזר על המעשה!

גיבור של אמא (השיר נכתב בהשראת השיר של יוסף חייא):

לך ילדי היקר; מצא את דרכך, בני האהוב. 

התחמש באומץ לב. צעד בביטחון; רוץ!

קח איתך את ברכותיה של אמא; את תחינתי ואת תפילתי. 

פרוש כנפיים, ילד אמיץ; עוף גבוה; מעל ומעבר. 

אתה ייחודי, יש לך ייעוד; בתוך ליבי יש חלק ממך.

אז קדימה, צא לעולם, והגשם את חלומותיך. 

הקשב למילותיי, אהוב ליבי,

אתה הגיבור שלי והנינג'ה שלי, או כפי שאומרים בלשון הקודש, "אתה הגיבור של אמא".

Go my precious boy;

Find your path, beloved son.

Arm yourself with courage.

Stride with confidence; run!

Take with you mommy's blessings;

My supplication and my prayer.

Spread your wings brave child;

 fly high; beyond the open air.

You are unique, you have a purpose;

In my heart's a piece of you. 

So go ahead, get out there,

make your dreams come true.

Heed my words, dear sweetheart, 

You are my hero and my ninja,

Or as it's said in Lashon HaKodesh,

"Ata haGibor shel Ima"