Testament to Humanity סיפורים אנושיים

 

השמלה נקרעה / דינה פולשוק

 

 

"מי האמא?"

 

אלה היו המילים המילים ששמעתי מאחורי הגב. זו היתה בר המצוה של הבן שלי והוא קרא בתורה בקול צלול וברור. רבים מהקהל התלהבו ובעזרת נשים החמיאו לי על הצלחתו.

לא גרתי באזור (למה כבר תבינו בהמשך) והבנתי שאישה זו רצתה לעודד ולחזק את אם הילד. משמעות השאלה היתה פשוט: מי גידל אותו ומי הביא אותו לעולם?

לפני שהספקתי להסתובב ולהשיב, דודתי ענתה במקומי: "זה מסובך."

אתם בטח מבולבלים. גם אני התבלבלתי לרגע. היתה שתיקה קצרה ואז הזדקפתי, הכרחתי את עצמי לחייך ועניתי: "זאת אני. והנה דודה שלי שגידלה אותו. ומזל טוב מגיע גם לאמא החורגת שיושבת בקצה השני: האישה הגבוהה בשמלה השחורה."

עדיין מבולבלים? תקשיבו ואסביר:

בובה מטופחת - זאת הייתי אני. מפוארת בבגד החדש, תסרוקת אלגנטית ונעלי עקב. ולא סתם עקבים – של שפיץ! הרי הייתי בבר מצווה של הבן שלי. התאים שאראה מכובדת, מארחת ולא כאחת שסתם מצאה את עצמה באיזה בית כנסת שכונתי שבו במקרה קורא מישהו בתורה בקול מתוק וצלול.

לא! אבל בגד לא יכול לדבר, אז מי יצהיר: זאת האמא! מי יגן על כבודי להתעקש שאכן מגיע לי התואר הזה?

היה בליבי רצון גדול לצפות בשמחה של בני ובאירוע המיוחד שלו. מסיבות רבות נפרדנו כשהיה בן 5. לא גידלתי אותו, לא שמרתי עליו ולא טיפלתי בו. לפחות אתן לו את זה - להראות לו שהוא חשוב לי מספיק להיות חלק ביום שמחתו. רציתי בזה למרות….כל אלו, אולי גם אתם, שטוענים: לא מגיע לך, לא גידלת אותו אז איך את קוראת לעצמך אמא. חיפשתי את השקט בסופת הדעות והדיבורים - ניסיתי להישען על עוגן פנימי, להיות דמות עליה בני יכול לסמוך - אישה חזקה בכוחות עצמה.

אז כך נראיתי בחוץ; אלגנטית, אמיצה ובטוחה אבל בפנים...ילדה קטנה עזובה במבוך. נכנסתי לבית הכנסת בין הראשונות. בכיסא מרכזי ישבה האמא החורגת של שני (?) - לא היו לי טענות. היא מטפלת בו, היא אוהבת אותו, העניקה לו אח ואחות, שמחתי לראות אותה נכונה להשתתף באירוע כדמות מרכזית. מגיע לה. אבל לא מגיעה לה ואין לה את הזכות ליצור מחסום ביני ובני כפי שעשתה בשנה האחרונה ובמיוחד בשבועות האחרונים לקראת הבר מצוה. החלטתי להיות הגיבורה ולוותר. כולנו שם לא בשביל עצמנו, כך חשבתי, אלא בשביל חתן הבר מצוה. ניגשתי אליה ואמרתי מזל טוב. היא לא הגיבה ולא השיבה.

זה הזכיר את הסרט inside out . בטח חשבה בליבה "מי האישה הזאת? לא מתאים שהיא פה - דרסתי ודחיתי אותה - למה לא קיבלה את המסר? היא לא מוזמנת לחיים של בני. אני אמו היחידה. היא מסכנת את כבודי ואת המהות שלי בעצם קיומה. היום זה היום שלי. אם היה הדבר בשליטתי היו דואגים שלא תהיה.

דודה, לעומת זאת, נכנסה מעט זמן אחרי, מחייכת מאחלת מזל טוב. יכולתי לראות שהחיוך הסתיר מילים חריפות אשר ישבו גם על קצה לשונה. אחריה ראיתי את חברה שלי, רבקה. לא ידעתי בוודאות שהיא מגיעה. היא הגיעה מרחוק התחלתי לרוץ לקראתה - משימה מתאגרת במיוחד, כי הייתי צריכה לעלות במדרגות, והייתי על עקבים שניראו כמו מקלות.

ברגע שהתחלתי לעלות שמעתי קשששששש, קול מאכזב נורא - התחרה השחורה בחצאית החדשה נקרעה. כמיטב יכולת החזקתי בבד חצאית האקורדיון הירוקה - והמשכתי לרוץ.

חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים. אני לא יודעת חיבקה את מי חזק יותר. כל כך שמחנו לחוות יחד רגע את הרגע הזה! מילים לא יכולות לתאר כמה התעודדתי מכך שהיא ישבה לידי. לא רק זאת, אלא אחות אחת ישבה בהמשך השורה ואחות הגדולה ישבה מאחורי. היה לה מעגל תמיכה. בכל זאת, כל זמן קריאת התורה בית החזה התקבץ והלחיץ עלי - תחושה פיזית כאדם שעובר התקף לב. הרגשתי שעוד רגע אני לא נושמת כך שהיה מאמץ לגייס מיינדפולנס ולהנות מהעבודה המרשימה והמצוינת של בני.

זכיתי לקבל עוד כמה חיזוקים. רב הקהילה הזכיר את שמי באיחולים שלו לחתן בר המצוה ובני משפחתו. גיסי דאג לכך. הוא הודיע לרב מראש על השתתפותי וביקש ממנו להודות על כך. לא רק זאת, איך שסיים הרצאתו, שמעתי שוב את שמי. חברתי מילדותי, מרים, ניגשה לומר מזל טוב. היה לה אירוע משפחתי באותה השבת ובכל זאת השקיעה מאמץ ובאה.

נכנסה, אמרה מזל טוב, והלכה.

הלחץ התחיל להירגע. בסיום התפילה הגיעה חברה נוספת! אחת שלא ציפיתי שתבוא ממרחק הליכה רחוק רחוק - לרגע לא האמנתי. הזיה? לא ולא. לא הזיה, לא דמיון. אבל נקודת השיא קרתה כשירדתי למטה, לקומת הכניסה ואולם האירועים. ניגשתי בדרך לדודה של בני, אחות של אבא שלו. לא דיברתי איתה יותר מ 12 שנה.

"או! וואוו! אז נותנים חיבוקים", היא הגיבה בכבוד, אם כי בהפתעה. זרמנו. סוף סוף אחת שיכולה להבין שלעיתים "מה שהיה היה" והתמקדה בנקודה החשובה - חיזוק ועידוד הבן שלי ביום המיוחד שלו.

בירידה מהמדרגות שמחתי על הליווי של אחותי - כשנפגשתי פנים מול פנים עם רבניות חשובות שגם איתם היתה לי הסטוריה צבעונית, בא נקרא לזה חכה. את הפרטים דמיינו ותמלאו בעצמכם.

"מזל טוב, מזל טוב"....."תודה שבאתם".

והנה הסבתא. פעם אחרון שדיברנו היא כעסה וצעקה עלי בטלפון. על כל מיני נושאים, בעיקר על הבחירה שלי סביב גירוישין.

נשמתי עמוק.

ניגשתי.

הושטתי יד לחיבוק.

"אני לא מחבקת, יש חשש מקרונה", אמרה  והוציאה את המסיכה.

"מי זאת", שאלה הרבנית, והצביעה על הסבתא.

"סבתא של חתן הבר מצוה"

"מי"?" שאלה שוב. Her eyebrows furrowed in confusion. " לא הבנתי. מי זאת שעכשיו ניגשת אליה ואמרת מזל טוב?"

"כן, כמו שאמרתי. אמא של אבא של הבן שלי. סבתא של חתן בר המצוה"

על פניה ראו הפתעה, מהולה בבלבול ובינתיים ניגשה אחותי להודיע שמחכים לי באולם האירועים. הרי אני המארחת פה. האמא.

 

לא דמיינתי שארגיש כך, אבל באותו הרגע, השאלה של הרבנית, והדחייה של הסבתא לא הזיזו לי. הבנתי שלא הן, החברות, האחיות, הגיס או אף אחד אחר לא יכולים להפיל אותי. עיני היו פקוחות לרווחה ולבי רחב רחב בהכרה והודיה על כל אחד ואחת שיצרו סביבי מסגרת עוטפת – וידעתי ששם באמצע, איפה שאני, נמצאת אישה חזקה עם עוגן פנימי. עומדת על שתי רגליים בכוחות עצמה.

 

השמלה שלי נקרעה – אבל אני שלמה.

Willful Misperception



the day I was judged and denied the right to defend my reputation




The day started out great: wearing a silky flowing skirt designed to look like a landscape and a posh beach hat perched on my head, I set out to meet my new case worker. This meeting came after weeks of persistent nudging and begging - it was nearly half a year since the previous case worker had left the agency and suffice it to say I wasn't the department manager’s top priority - that is until I made sure to become their top priority. Tri-weekly phone calls will do that.

Taking a cue from the weather I went in with an open mind and made sure to dress the part well. Presenting myself as someone dignified, cheerful and with self-respect should go a long way to receiving that same respect and consideration in return. I came early, sat patiently until she arrived - a bit late I might add - but so far so good.

“Welcome!” I said, as we settled into our chairs. “It's nice to meet you.”

I was rewarded with a quizzical look, not of confusion, but one that said: “Are you delusional -who are you to welcome me?”

She fumbled her words, kind of conveying; ‘I am the provider in this scenario. You are the one coming for mental help and you are messing up my power dynamic here.’

Unfortunately, I am not good at reading subtext.

“Well you are new to the agency ‘Giving Hope’ and so I am extending you a welcome.”

“Oh.”

Not very encouraging, but moving on.

She proceeded to ask me all the basic details of my case. I tried to be patient, but when she asked me for a doctor's note, I got annoyed. This was part of the paperwork I submitted the year prior; they should have had it on file. Clearly she had not taken much time - if any - to review my information in advance of the meeting.When I asked her to try to find it after I left, she became irritated and put on airs, acting superior. It felt like she was using her failure: lack of planning and general disorganization, as a cudgel to put me in my place.

Let it go, I told myself and searched for the documents in the files from my phone, and right then and there, sent it to her via email during the meeting.

Let it go, I told myself. So that's what I did.

But then, when I answer her next question (summation of related services I receive) in short, concise form - she expresses a belittling remark of: ‘Oh, you have all the answers.’

Now it was my turn to give her a ‘look’. In my head I was thinking - Lady, I am trying to be patient here as you are having me do your work for you, supplying you with basic information I already shared, located in my file, that you didn't bother to read. Don’t rip into me for being helpful and straightforward. Fine. Whatever.

Then she starts asking about my psychiatrist. The one piece of info she did see in the file.

“Why have you been to so many psychiatrists?”

“Well, Dr. Sharon is located in Beit Shemesh. When she returned from maternity leave I had moved to Jerusalem, and so it just didn't make sense to go back to her. Eventually I did though when I needed permission for medical marijuana. She started -”

“Why did you want marijuana?”

“I have fibromyalgia. It helps with the pain.”

“But how does marijuana help with anxiety?”

“I don't know. I was getting it for fibromyalgia. Anyway, so I asked her for the letter”-

“Do they even authorize marijuana for anxiety?”

“I have no idea. I didn't need marijuana for anxiety, I needed it for fibromyalgia.”

“What's the process to get marijuana for anxiety?”

“Well, here's the process for fibromyalgia”-

“I don't understand..” At this point I don't remember what she said, some more statements questioning why I was drug seeking, indicating her lack of patience to hear the steps I had to go through…

“I already have it. This is in the past and a moot point.”

“Oh.”

The last exchange was when she judged me again and tried to dissuade me from using cannabis.

When she asked me questions in that manner, I felt judged and defensive, and yet every time I tried to answer, explain and defend my choices, she cut me off with another question, comment or to indicate she had to end the meeting and had run out of patience.

Disoriented and confused, I was proud to leave the meeting with my dignity intact. When she reached out a week later via a phone message, I didn't have quite as much self-control. Politely, yet overly blunt, I shared how I felt about the meeting and my lack of trust in her as a service provider as a result of her attitude and behavior.

Her reactions? She called me a week later to let me know that she badmouthed me to her boss, the regional director, and to some government beaurocrat whom I had never met.

“They agree with me, that because you switched from one Somechet to the next so often and so many times, this is an indication of something more problematic.” Mic drop. What!!!

Officially called a Somechet, this is an untrained therapist/assistant who meets with me 6 hours a week - the primary service this company provides. The program actually involves meeting the case manager approximately once a year while she oversees the work of the Somechet and handles the bulk of the paperwork and additional service requests related to my case.

“Excuse me, but Yaffi, the first Somechet - I parted ways from her when I moved to Jerusalem and the distance made it infeasible to meet. The second one quit the company two weeks after I was placed with her, and the third quit as well - she quit for two reasons: She had taken the job working with me as a temporary gig until she found more suitable employment. She was offered a better position elsewhere at the same time that the agency she worked for lost their government bid. My case was transferred to your company by the government. I wasn't even consulted on the matter - it certainly wasn't my doing.”

“Yes, but still. Switching so many times reveals something more.” Mrs. Judgemental had clearly already made up her mind, facts be damned.

“What? I don't understand. What does it reveal - I just explained that these changes were out of my control.” I insisted - wondering in my head: Was she listening to anything I said?

“That there are deeper issues.”

“Well, yes there were deeper issues with the most recent Somechet. That is why I fired her.” Finally, we were getting somewhere. She didn't cut me off, so I continued: “When I was in the states I noticed something wasn't right with the dynamic between me and the Somechet. For this reason I asked her to get me the number of her supervisor and have been insisting that I need a case manager to take responsibility here.”

“That's impossible.’

Ok - so now she is calling me delusional. How can she say this was impossible - she wasn't there- how can she claim to know more than me about events that transpired before we had even met?

“No, that is exactly what happened. Somechet refused to get me the number and claimed that speaking to her supervisor was not part of the service offered. This happened during our meetings together sometime two months ago - during the period while I was abroad. I know it did - I was there.”

“You cannot have asked this of her while at that time - you would not have been meeting her while you were abroad.”

“Yes we could have. In fact we did. We interacted via zoom and had many long sessions.”

“Oh.”

“I don't think this is accurate; what you said about me.” That would be the understatement of the year.

Basic, basic, basic facts. Like maybe you should know the nature of my relationship with the previous Somechet before deciding if I was right or wrong to fire her. Where and how we met would be a good place to start. Do your homework, inquire and listen, before you jump to conclusions and make an analysis.

“Yes, but still. It indicates something more.” She sure was persistent in her delusions.

Circles. I was running in circles with this lady. Here, as in our in-person meeting she made judgments of me born from willful ignorance and denied me the opportunity to defend my reputation. Dragging my name through the mud; she considered the case to be already decided.

What did she want out of all that? She had called to invite me to come down again to her office for an official hearing to decide how to move forward with my case; an official meeting with her supervisor, that unnamed government beaurocrat, along with me and her in attendance, so she could have a second opportunity to dismiss me and belittle me - this time with an audience. Instead of doing her job and finding me a Somechet she took it upon herself to orchestrate a hearing to ‘discuss my case’.

We left it open-ended, I made no commitment at that time. As soon as I had a moment to breathe, I realized: no way! There was no way in the world that I would willingly subject myself to more harassment. And I stuck to it. I insisted that my case be transferred to someone else - anyone else.

Self preservation instincts kicked in and I knew I wasn't going to be in a room again with that woman. She tried to paint me as a psychopath, but between you and me, she's the madwoman.

As I wrote this story I felt guilty bad mouthing her, because she eventually helped me get what I wanted, which was to get out from under her control. This story, unlike others I experienced, has a happy ending. Eventually, she yielded, let go of the power struggle, and acted professionally in the speedy transfer of my files. She wished me well and I wished her the same.

If only the Finest Birds in the Forest Dared Sing, How Quiet the Forest Would Be

If only the best readers dared read,

how ignorant our country would be.

Of only the best singers dared to sing, 

how sad our country would be.

If only the best athletes engaged in sports,

how weak our country would be.

If only the best lovers made love,

where would you and I be?

- William W. Purkey

במה להתחיל - אלי אליהו

 אולי אני צריך להתחיל לנקות את חיי

?להתחיל, אבל במה להתחיל

אולי אסלק פחד דק

שהצטבר עם השנים

וקורים של אשמה

שנטוו בדממה בלילות

או אגלגל תחילה את הבדידות

שכסתה אצלי מקיר לקיר

,ואנקה תחילה

כדי שתשוב ותבריק רצפת נפשי

כאילו לא דרכו עליה

.מעולם

ואולי אדחה זאת לפעם אחרת, אחרי הכל

עדיין אפשר להלך פה, וגם החלונות

יש לומר, עדיין רואים דרכם

את העולם, וחוץ מזה, השיר הזה 

.ותוכו רצוף אהבה

YNET Goes Beyond the Pain; Societal Stigma of Mental Illness

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5385974,00.html

Original Published Article

Original Outline

"מחלת נפש היא חלק ממני אבל לא מגדירה אותי"

דינה פולישוק סובלת ממחלת נפש שמכתיבה את מהלך חייה. בטור מרגש היא מספרת על המגבלות שהמחלה מציבה בפניה, על הסטיגמות שהחברה לא משתחררת מהן ועל האנשים שהאמינו בה ונתנו לה הזדמנות להגשים את החלומות שלה

דינה פולישוקפורסם:  07.11.18 , 12:54

אני סובלת ממחלת נפש. זה רציני, זה מתיש וזו לא בדיחה. אני חכמה, אינטיליגנטית ואינטלקטואלית. למדתי לתואר מתקדם והייתה לי קריירה במשך שנים רבות, תוך כדי התמודדות עם מחלת הנפש, עד שהיא התגברה על חיי.

אני לא נעלבת או נפגעת כשמשווים טיפשות עם מחלת נפש, זה פשוט מעציב אותי. הסיבה שיש סטיגמה למחלת הנפש, סטיגמה מסוכנת שמונעת מאנשים לבקש עזרה שהם זקוקים לה עבור שיקום וכדי לבנות חיים של משמעות, היא תוצאה של חוסר ידע וחוסר רצון להבין.

מחלת נפש היא תופעה אמיתית ומגבילה, אבל לא מדובר בגזר דין מוות. יש תקווה וטיפול, ומחלת הנפש שלי היא חלק ממני, אבל היא לא מגדירה אותי.

סטיגמה למחלת הנפש. יש טיפול(צילום: Shutterstock)

לפני מספר שנים אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית בפעם הראשונה. במקביל לתחושת הבלבול והכאוטיות, חשתי גם הקלה, כי האמנתי שסוף סוף אקבל את העזרה שהייתי זקוקה לה נואשות. לצערי, במקום להשתקם, הפכתי להיות מושא ללעג וזלזול.

היו שהעירו ואמרו שאנשים רבים חווים משברים וקשיים ועדיין הם לא מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי. הם גרמו לי להרגיש שאולי אני טועה ואפילו צריכה לחוש בושה על כך שפניתי לעזרה. היו שניסו לבטל את החוויות שלי והניסיון שלי להבין כיצד הגעתי לסיטואציה הזו. עד שלבסוף הסטיגמה האישית הופנמה ובמשך כמה שנים לא יכולתי לצאת מהבית ובקושי להתקלח או לישון. התביישתי בקיום שלי כל כך עד שקברתי את עצמי בארון וירטואלי, מערה, שיצרתי בראשי כדי להגן על עצמי.

בהתחלה, המשכתי לנסות "להחלים", למרות שלא היה לי חזון לגבי מה זה אומר להחלים ממה שאני מתמודדת איתו. הסטיגמה השלילית גרמה לי להרגיש יותר ויותר לא כשירה ולא ראויה. ככל שהפכתי להיות מודעת למוזרויות שלי וככל שניסיתי להתגבר עליהם, כך נכשלתי, עד שלסוף ויתרתי על עצמי.

"אנחנו רואים אותך מבעד לכאב"

אני זוכרת התכתבות במיילים שהתקיימה בין אחותי לביני באותה תקופה חשוכה בחיי. ניסיתי לשכנע אותה לעזוב אותי לנפשי ופשוט לתת לי למות. היא סירבה להסכים עם הקביעה שאני חסרת ערך. שנים לאחר מכן, הצלחתי להעריך את ההקרבה שלה. עבורה היה מדובר בהשקעה מינימלית באחות שהיא אוהבת ומאמינה בה, בעוד שזה היה למעשה הרבה יותר מזה.

כל זאת ועוד. למרות העובדה שמחלת נפש היא טאבו בקהילה שלנו, היא עשתה צעד לא פשוט כשחשפה את מצבי בפני בן זוגה הטרי ומשפחתו, כדי לגייס אותם לעזרה. הם אכן סייעו וחיברו אותי לתוכנית שיקום. אולם על אף הנחישות מצדי, נבעטתי החוצה מהתוכנית הזו. ומזו שאחריה. אבל מסר אחד שקע בזכות ההתערבות של משפחתי: "יש לך סיכוי. אנחנו רואים אותך מבעד לכאב ומעבר לבושה שאת חשה".

בהמשך הדרך השתלבתי בעמותת 'אנוש'. דרך הליווי שקיבלתי ובאמצעות סל השיקום, למדתי כיצד לקבל את עצמי כפי שאני. אתגרי מחלת הנפש שלי הם חלק ממי שאני. אני לא יכולה להתכחש לקיומם או לברוח מהשפעתם על עברי וממי שאני היום. ועדיין, יש בי עוד כל כך הרבה מעבר לתווית או לאבחנות.

אמיר, המנהל של תוכנית השיקום בקהילה והמדריך שלי הסביר זאת הכי טוב: מחלת נפש לא מגדירה אותך כאדם. המסר של 'אנוש' הוא שלכל אדם, כולל מי שנאבק במחלת נפש, יש מה להציע לחברה ואין לתת לאתגרים של ההתמודדות הנפשית לעמוד בדרכם, בדרכנו. בטח ובטח שלא ניתן לסטיגמה חברתית שלילית לעצור אותנו או להשאיר אותנו מאחור.

תמיד תהיה סטיגמה על המחלה

הסטיגמה תמיד תהיה קיימת ואני לא זקוקה יותר לאישור מכל אדם אחר בעולם. למדתי כיצד לתת לעצמי תוקף, וזה הדבר החשוב ביותר. עם זאת, אני ממשיכה להיתקל בחומות ומחסומים בדרכי לחיות את חיי.

הנה, רק לאחרונה התקבלתי לעבודה ועדכנתי את המעסיק שיש לי מחלה נפשית ואף הצגתי בפניו אישורים רפואיים על יכולותי לעבוד. ברגע שהסתיימה ההכשרה עבור העבודה הוא הודיע לי שהם בעצם לא זקוקים יותר לשירותיי. הוא לא הרחיב מעבר לזה ולי נותר רק להניח שהוא חושש להעסיק אדם שאובחן כמתמודד עם מחלה נפשית.

בפני המעסיקים הנוכחיים שלי חשפתי את האמת לגבי מצבי הנפשי רק לאחר תקופה בה חשתי נטל כבד להסתיר את המידע הזה. ועדיין כל יום אני חוששת שהם יעריכו אותי באופן שונה בעקבות כך ושאולי עשיתי טעות שחשפתי את עצמי.

ומה לגבי העתיד? התוכניות שלי הן להתמיד בעבודה שלי, להיות יותר עצמאית מבחינה פיננסית, למצוא מקום מגורים משלי, ואולי אפילו אוכל לכלכל את עצמי ולא להסתמך על קצבת הנכות.

החלום הגדול שלי הוא להיות רופאה או להיכנס לתחום המחקר, כדי למצוא עוד פתרונות עבור מתמודדי נפש. מחלות רבות חוו פריצות דרך רפואיות וטיפוליות במהלך 50 השנים האחרונות, בעוד שבריאות הנפש ופסיכיאטריה עדיין לוטות בערפל.

אני לומדת, אני כותבת בלוג אישי, ויש לי חלומות רבים ושאיפות אליהן אני מקווה שהעתיד יוביל אותי.

אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מקיימת השנה את ערב ההתרמה השנתי ומציינת 40 שנה של פעילות. כל הכנסות הערב יופנו לתמיכה במגוון שירותי השיקום, אותם מעניקה 'אנוש' למתמודדים עם מגבלה נפשית, לבני משפחותיהם ולמאבק בסטיגמה.

האירוע יתקיים ביום ראשון ה- 11/11/2018 בשעה 20:30, בהיכל התרבות בתל אביב.



Google Translation

"Mental illness is part of me but does not define me"

Dina Polishuk suffers from a mental illness that dictates the course of her life. In a moving column she tells about the limitations that the disease poses to her, the stigmas that society does not release, and the people who believed in her and gave her a chance to fulfill her dreams

Dina Polishukforsam: 07.11.18, 12:54

I suffer from mental illness. It's serious, it's exhausting and it's not a joke. I am smart, intelligent and intellectual. I studied for an advanced degree and had a career for many years, coping with mental illness, until it overcame my life.

I'm not insulted or hurt when you compare stupidity with mental illness, it just makes me sad. The reason there is a stigma to mental illness, a dangerous stigma that prevents people from asking for help they need for rehabilitation and to build a life of meaning, is the result of lack of knowledge and unwillingness to understand.

Mental illness is a real and restrictive phenomenon, but it is not a death sentence. There is hope and treatment, and my mental illness is part of me, but she does not define me.

Despondent woman on the sofa (Photo: Shutterstock)

Stigma of mental illness. There is treatment (Photo: Shutterstock)

A few years ago I was hospitalized in the psychiatric ward for the first time. Along with the sense of confusion and chaos, I also felt relieved, because I believed that I would finally get the help I desperately needed. Unfortunately, instead of being rehabilitated, I became an object of ridicule and contempt.

There were those who commented that many people were experiencing crises and difficulties and still did not get to psychiatric hospitalization. They made me feel I might be wrong and even feel ashamed that I had turned for help. Some tried to cancel my experiences and my experience in understanding how I came to this situation. Until at last the personal stigma was internalized and for several years I could not leave the house and hardly take a shower or sleep. I was so ashamed of my existence that I buried myself in a virtual closet, a cave I had created in my head to protect myself.

At first, I kept trying to "recover," even though I had no vision as to what it meant to recover from what I was dealing with. The negative stigma made me feel more and more incompetent and unworthy. The more I became aware of my eccentricities and the more I tried to overcome them, the more I failed, until at last I gave up on myself.

"We see you through pain"

I remember correspondence in emails that took place between my sister and me during that dark period of my life. I tried to persuade her to leave me alone and just let me die. She refused to agree with the statement that I was worthless. Years later, I was able to appreciate her sacrifice. For her it was a minimal investment in a sister she loved and believed in, while it was actually much more than that.

All this and more. Despite the fact that mental illness is a taboo in our community, she made a difficult move by exposing my situation to her new partner and his family, in order to enlist them for help. They did help and connected me to a rehabilitation program. But despite my determination, I was kicked out of this plan. And the one after it. But one message sank into my family's intervention: "You have a chance, we see you through the pain and beyond the shame you feel."

Later I joined the "Enosh" association. Through the escort I received and through the rehabilitation basket, I learned how to accept myself as I am. My mental illness challenges are part of who I am. I can not deny their existence or escape their influence on my past and who I am today. Still, there is so much more to me than labeling or diagnosing.

Amir, the director of the community rehabilitation program, and my guide explained it best: Mental illness does not define you as a person. The message of 'Enosh' is that every person, including those who struggle with mental illness, has something to offer society and that the challenges of mental coping should not be allowed to stand in their way. Sure, and certainly not a negative social stigma can stop us or leave us behind.

There will always be stigma about the disease

Stigma will always exist and I no longer need approval from anyone else in the world. I learned how to give myself validity, which is the most important thing. However, I continue to encounter walls and barriers on my way to live my life.

Recently, I was hired and informed the employer that I had a mental illness and even presented him with medical certificates for my ability to work. As soon as the training for the job was over he informed me that they really did not need my services anymore. He did not expand beyond that and I can only assume that he is afraid to employ a person who has been diagnosed with mental illness.

To my current employers I revealed the truth about my mental state only after a period when I felt a heavy burden of hiding this information. And yet every day I fear that they will appreciate me differently in the wake of this and that perhaps I made a mistake that I exposed myself.

And what about the future? My plans are to stick with my work, to be more financially independent, to find my own place of residence, and perhaps even to feed myself and not to rely on the disability pension.

My great dream is to become a doctor or to enter the field of research, to find more solutions for mental contenders. Many diseases have experienced medical and therapeutic breakthroughs over the past 50 years, while mental health and psychiatry are still unclear.

I study, I write a personal blog, and I have many dreams and aspirations to which I hope the future will lead me.

This year, Enosh, the Israeli mental health organization, celebrates 40 years of activity. All of the evening's income will be channeled to support the range of rehabilitation services that Enosh provides for those with mental disabilities, their families and the struggle against stigma.

The event will take place on Sunday 11/11/2018 at 20:30 at the Mann Auditorium in Tel Aviv.

Original Draft in English - Before Translation to Hebrew and Editing 

for Published Media

Several years ago, I was hospitalized in a psychiatric ward for the first time. In addition to many chaotic and confused emotions, I also felt a deep sense of relief because I believed I would finally get the help I so desperately needed. Naively, I entered the world of psychiatric care with optimism, and boy did I get a rude awakening. After years of suffering, instead of receiving care I was ridiculed and belittled.

“Why are you here?” the psychologist asked. “Many people experience tragedies and abuse, and yet they don’t land themselves into a psych ward.” Through the duration of my treatment, she succeeded in convincing me that I was a wrong, and maybe even disgraceful, for reaching out for help. I also felt completely and utterly belittled. In the same process, she and her team, seemed to delegitimize my experiences and any attempt I made to understand how I had came to this situation. During the course of that hospitalization, and subsequent inpatient and outpatient treatment programs, my opinions were discredited and my questions dismissed. The message was clear: you have no right or ability to be a partner in your own care.

The clear cut answer to my question - what does it mean to be mentally ill - was: you are permanently damaged and flawed; contemptible, deplorable, and unworthy of dignity or respect. The personal stigma was internalized and for several years I wouldn't leave me home and could barely shower or get out of bed. I was so ashamed of my existence that I buried myself alive in a virtual coffin, a cave I created in my head for my own protection. Protection from the very real fear of failure and invalidation.

At first, I continued to try to “get better,” even though I could not envision what that meant. The negative stigma associated with my symptoms made me feel further and further invalidated the more I became aware of my quirks and inadequacies. The more I tried, the more I failed, until finally, I gave up on myself.

I recall an email exchange that took place between my sister and I during that dark period in my life. I was trying to convince her to leave me alone and just let me die. She refused to agree that I was worthless. Years later, I was able to appreciate her sacrifice; though she would refer to it as the bare minimum and a worthwhile investment in a sister she both believed in and loved. Mental illness is taboo in our community and she divulged my situation to her fiance and his family in order to enlist their help. Her in-laws connected me with a program tailor made for my rehabilitation needs, yet with sheer determination I got myself kicked out of that program, and the next one after that. The message, however, seeped in. You have potential. We see you through your pain and beyond your shame.

With the therapy I received through “Enosh” and “Sal Shikum”, I learned how to accept myself for who I am. My mental health challenges are a part of who I am; I cannot deny their existence or escape the effect they had on my past and in who I am today. Yet there is so much more to me than a label or diagnoses. Amir, the director of the work skills and extracurricular rehabilitation programming, put it best. “Mental illness does not define you.” The message and the mission of Enosh is that every person, including someone who struggles with mental illness, has so much to offer society. We will not allow their mental health challenges to stand in their way, and we definitely will not allow negative societal stigma to hold them back either.

Side note: A story that encapsulates the complexity of the stigma of mental illness. In consultation with my family doctor I shared the recommendation and response from my visit with a new psychiatrist I was trying out. I suffer from migraines and headaches and hoped she would offer insight. After hearing my mental health and rehabilitation background, she asked, I don’t see how I can help you. You are on a good track and you seem to have it all covered. What do you need me for? He smiled and was genuinely pleased. That is a great thing when a psychiatrist says you don’t need their help. I can’t recall if he actually said the words or just implied, hey, that means you aren’t crazy. I know he respects me, and I was glad to see again how he is rooting for me, but from my side I was also frustrated. In that moment I didn’t care if I was crazy or not, I just wished someone could cure my headache disorder. I am still desperate for relief from my physical pain, but it’s great to know I have people pulling for me. Stigma will always exist and I no longer need validation from every person in the universe. I learned how to validate myself - and that is most important.

With regard to the stigma of work, I told an employer I have a mental illness, gave him a doctors note authenticating my ability to be employed and demonstrate competence. At first he seemed ok with it, and even paid for vaccines and job training to prepare me for the job. However, when the process was complete, he said they no longer have a need for my services. He wouldn’t elaborate, so I can only guess that maybe he got scared of hiring someone with a known mental illness. When I applied to this job I did not divulge my background. It became difficult to bear the burden of leading a double life, yet I am still concerned every day that maybe now they will assess my job performance differently and I wonder if I made a mistake sharing my personal information, even after they first had a chance to get to know me without preconceived notions.

Email Exchange for Editing that Includes Additional Information in the Planning Stages of this Article

Thanks for the feedback. Sorry, it is a little complicated for me to type in Hebrew from my home computer. I think what you said makes sense about being relevant to people who do not struggle with mental illness can relate to. Maybe, then lets take out the last story, but I think how my introduction to being mentally ill was that I am flawed, and a message i got even from mental health professionals, was the catalystic thesis of the piece. I did not include the part about work because I ran out of space, but I will include it now.

 My plans for the future is to maintain my job, become more independent financially, find my own place, maybe even be able to fully support myself and not rely on kitzbat nechut - disability benefits. With regard to career goals I have a dream to become a doctor or go into the field of medical research to find more solutions for individuals with mental illness. Cancer, diabetes and other illness have had man breakthroughs in the past fifty years whereas psychiatry is still operating in the dark ages. I also have a passion for education, passing the knowledge I have learned so it can help others. That is why I have a philosophy blog, a health science blog among others. After a speech I gave to a group of high school students a young girl approached me and said she sees her story in mine. She felt validated and relieved that she met someone who could understand her. Though she receives mental health services, she had little hope or vision for her future. She found in me a role model, a title I dont know if I deserve or am living up to, but I am grateful to be able to fill that role for her nonetheless. Right now I am building work skills and interpersonal skills with my job, I study, I write in my blog and I have many dreams and aspirations of where the future might lead me.

Triathlon Journal

Several years ago my sister participated in a triathlon and I witnessed firsthand the benefit of participating in this project. (Mostly because I helped her write the essay required for her college class detailing the event.) More recently, I joined a country club swimming pool and have seen how this hobby has changed my life. To further motivate myself I decided to join a triathlon and document my journey here. Many of my readers know by now that I struggle with mental health challenges and associated medical issues such as obesity, migraines and chronic sinusitis. I hope that participating in this event will help me overcoming my health challenges and that documenting my journey will inspire others and prove that individuals with mental illness can accomplish goals and deserve to enjoy life.

My first step was to search for Triathlon websites and organizations in Israel. 7/14/2018

http://www.triathlon.org.il/

The soonest upcoming event will take place September 21st 2018.

July 30, 2018 Update

Several days ago I met a woman while leaving the swimming pool who had participated in several triathlons. She informed me that the shortest event involves a minimum of 750 meters in the ocean. This is roughly 30 times the length of the pool I train in. For the purpose of this journal one lap will be one times the length of the pool, not back and forth. Another thing she pointed out to me is that in addition to not being able to stop for a minute and hold onto the wall in between laps, swimming in the ocean means swimming against a much higher resistance and overcoming the pull of the current.

Today I decided to start small and swim 30 laps, I then took a short break, and swam another 30 laps. In total that is 25 meters * 60 = 1,500 meters. I timed myself for the second set: my time was under 36 minutes.

My next goal is to swim 120 laps in one session, get myself to 30 laps in under 25 minutes and eventually to add weights to increase endurance and ability to overcome resistance of the current; probably 5 lb on each hand and leg.