שימו לב: אף אחת מהתמונות אינה של בני, וזאת כדי להגן על פרטיותו – אלו תמונות שמצאתי או יצרתי כדי לעורר את הרגשות והתובנות המבוטאים במאמר זה.
הערת המחברת: קיבלתי את ההשראה לכתיבת המאמר הזה במהלך נסיעתו האחרונה של בני לישראל. כתבתי בסיס הכתבה באוגוסט, בזמן ביקורו. גרסה זו כוללת סיפור נוסף בנושא זה שנתקלתי בו מאז, לצד הרהורים אישיים ותיאולוגיים שרציתי לחלוק. מטרתי במאמר זה היא להאיר את הזכות והפריבילגיה שבלהיות הורה.
אני רוצה להבהיר כי חשוב שהורים
ירגישו שהם יכולים לשתף בקשיים ובתסכולים שלהם ולהושיט יד לבקש עזרה ללא חשש
משיפוטיות.
הפנייה לקבלת תמיכה בנוגע לקשיי
הורות עומדת בניגוד מוחלט לגישה ולהתנהגות שאני מבקרת במאמר זה: ראיית ילדים כמטרד
וכמכשול לאושר ולמימוש עצמי.
להתמחות ולהשתכלל באומנות: הרב שלמה פרחי שיתף רעיון עמוק בנוגע לחינוך ולתפילה.
"אל הנער הזה התפללתי". חנה אומרת: "התפללתי לילד הזה. אינני רוצה אחר. אתה רוצה לתת לי אחד טוב יותר? אני לא רוצה 'טוב יותר'. זה הילד שלי. זה הנער שעבורו התפללתי".
הדבר החשוב ביותר להתפתחותו ולהצלחתו של ילדכם הוא הדמעות שאתם מזילים והלב שאתם נושאים לאלוקים, כשאתם מתפללים יומם ולילה להצלחתם.
מה הופך אתכם להורים? איך מגדירים אהבה?
כשאתם מתפללים ומתפללים, אולי בסופו של דבר אלוקים יענה וייתן לכם את הבן שקיוויתם לו, את הבת שייחלתם לה. אך אולי הדבר החשוב אף יותר להתפלל עליו הוא לא שהבת או הבן יהפכו למה שקיוויתם, אלא שיהיה לכם הלב להרגיש שבכל מקום שבו הם נמצאים – הילדים שלכם הם בדיוק מה שחלמתם עליהם; שהתפללתם עבור הילד הספציפי הזה, ושאתם אוהבים אותם בדיוק כפי שהם.
ומכיוון שאתם אוהבים אותם, אתם רוצים עבורם עוד. אתם לא אוהבים אותם פחות כי הם לא מה שרציתם, או לא מה שחשבתם, או לא מה שחלמתם. כשאדם מתפלל כך, אלוקים בוודאי יענה לתפילותיו. אולי אז אנשים יסתכלו עליכם ועל ילדיכם ויאמרו: "וואו, האדם הזה באמת הגיע למדרגת אומנות בחינוך!", כשבפועל, האומנות שאותה שכללתם היא אומנות התפילה.
אני רואה בתורתו "כוכב צפון": הורות אינה נמדדת בהשגת הילד לו ייחלת, אלא ביכולת לפתוח את הלב ולאהוב – באמת ובתמים – את הילד שניתן לך.
רגעים לפני שינה: במסגרת תפקידי כקלינאית תקשורת המטפלת בילדים, זכיתי לפגוש משפחות רבות, בעלות חוויות הורות שונות ומגוונות. המפגשים הללו לימדו אותי שאין מתכון אחיד להצלחה הורית, ואין תיאור בודד שעונה על השאלה: "איך נראית אמא טובה?" או "איך נראה אבא טוב?".
לפני כחודש צפיתי בסרט קצר בשם "רגעים לפני שינה", המתעד את חייה של מיכל ידגר – אישה אמיצה המתמודדת עם מחלת ה-ALS. בשל חומרת המחלה, מיכל זקוקה לתת"ח (תקשורת תומכת וחליפית) כדי לתקשר עם בנה, נווה. היא משתמשת במערכת מיקוד מבט – טכנולוגיה המתרגמת את תנועות עיניה למילים ומשפטים.
בסרט, היא משתפת באהבתה העצומה לבנה ובדרך שבה היא בונה איתו מערכת יחסים עמוקה למרות המגבלה הפיזית הקיצונית. דרך המחשב, הם משוחחים, חוקרים את העולם יחד ויוצרים זיכרונות שינצור בליבו זמן רב אחרי לכתה. עבור מיכל, כל רגע של חיבור הוא עולם מלא, בידיעה שזמנם המשותף קצוב – שכן בשלביה המתקדמים של המחלה, גם שרירי הנשימה חדלים לפעול.
סיפורה של מיכל מאיר את האושר שבזכות להיות הורה, גם בנסיבות המורכבות ביותר. עבור הורים רבים, הדרך רצופה בתחושות של כישלון או חרטה. גם המסע שלי כאם רחוק מלהיות מושלם; הוא מאופיין באותן מורכבויות וסערות שאני מבקשת כעת להבין לעומק.
עד כה עברתי אנושית על הכתבה אחרי תרגום אי אי
