Thursday, January 1, 2026

הַיֶּלֶד לוֹ יִחַלְתִּי: הורות כמסע המתווה את הדרך הביתה

שימו לב: אף אחת מהתמונות אינה של בני, וזאת כדי להגן על פרטיותו – אלו תמונות שמצאתי או יצרתי כדי לעורר את הרגשות והתובנות המבוטאים במאמר זה.


הערת המחברת: קיבלתי את ההשראה לכתיבת המאמר הזה במהלך נסיעתו האחרונה של בני לישראל. כתבתי את בסיס הכתבה באוגוסט, בזמן ביקורו. גרסה זו כוללת סיפור נוסף בנושא זה שנתקלתי בו מאז, לצד הרהורים אישיים ותיאולוגיים שרציתי לחלוק. מטרתי במאמר זה היא להאיר את הזכות והפריבילגיה שבלהיות הורה.

אני רוצה להבהיר כי חשוב שהורים ירגישו שהם יכולים לשתף בקשיים ובתסכולים שלהם ולהושיט יד לבקש עזרה ללא חשש משיפוטיות. הפנייה לקבלת תמיכה בנוגע לקשיי הורות עומדת בניגוד מוחלט לגישה ולהתנהגות שאני מבקרת במאמר זה: ראיית ילדים כמטרד וכמכשול לאושר ולמימוש עצמי.


להתמחות ולהשתכלל באומנות: הרב שלמה פרחי שיתף רעיון עמוק בנוגע לחינוך ולתפילה.

"אל הנער הזה התפללתי". חנה אומרת: "התפללתי לילד הזה. אינני רוצה אחר. אתה רוצה לתת לי אחד טוב יותר? אני לא רוצה 'טוב יותר'. זה הילד שלי. זה הנער שעבורו התפללתי".

הדבר החשוב ביותר להתפתחותו ולהצלחתו של ילדכם הוא הדמעות שאתם מזילים והלב שאתם נושאים לאלוקים, כשאתם מתפללים יומם ולילה להצלחתם.

 מה הופך אתכם להורים? איך מגדירים אהבה?

כשאתם מתפללים ומתפללים, אולי בסופו של דבר אלוקים יענה ויתן לכם את הבן שקיוויתם לו, את הבת שייחלתם לה. אך אולי הדבר החשוב אף יותר להתפלל עליו הוא לא שהבת או הבן יהפכו למה שקיוויתם, אלא שיהיה לכם הלב להרגיש שבכל מקום שבו הם נמצאים – הילדים שלכם הם בדיוק מה שחלמתם עליהם; שהתפללתם עבור הילד הספציפי הזה, ושאתם אוהבים אותם בדיוק כפי שהם.

ומכיוון שאתם אוהבים אותם, אתם רוצים עבורם עוד. אתם לא אוהבים אותם פחות כי הם לא מה שרציתם, או לא מה שחשבתם, או לא מה שחלמתם. כשאדם מתפלל כך, אלוקים בוודאי יענה לתפילותיו. אולי אז אנשים יסתכלו עליכם ועל ילדיכם ויאמרו: "וואו, האדם הזה באמת הגיע למדרגת אומנות בחינוך!", כשבפועל, האומנות שאותה שכללתם היא אומנות התפילה.

אני רואה בדבריו של הרב פרחי (בסרטון דלהלן) "כוכב צפון": הורות אינה נמדדת בהשגת הילד לו ייחלת, אלא ביכולת לפתוח את הלב ולאהוב – באמת ובתמים – את הילד שניתן לך.

רגעים לפני שינה: במסגרת תפקידי כקלינאית תקשורת המטפלת בילדים, זכיתי לפגוש משפחות רבות, בעלות חוויות הורות שונות ומגוונות. המפגשים הללו לימדו אותי שאין מתכון אחיד להצלחה הורית, ואין תיאור בודד שעונה על השאלה: "איך נראית אמא טובה?" או "איך נראה אבא טוב?".

לפני כחודש צפיתי בסרט קצר בשם "רגעים לפני שינה", המתעד את חייה של מיכל ידגר – אישה אמיצה המתמודדת עם מחלת ה-ALS. בשל חומרת המחלה, מיכל זקוקה לתת"ח (תקשורת תומכת וחליפית) כדי לתקשר עם בנה, נווה. היא משתמשת במערכת מיקוד מבט – טכנולוגיה המתרגמת את תנועות עיניה למילים ומשפטים.

בסרט, היא משתפת באהבתה העצומה לבנה ובדרך שבה היא בונה איתו מערכת יחסים עמוקה למרות המגבלה הפיזית הקיצונית. דרך המחשב, הם משוחחים, חוקרים את העולם יחד ויוצרים זיכרונות שינצור בליבו זמן רב אחרי לכתה. עבור מיכל, כל רגע של חיבור הוא עולם מלא, בידיעה שזמנם המשותף קצוב – שכן בשלביה המתקדמים של המחלה, גם שרירי הנשימה חדלים לפעול.

סיפורה של מיכל מאיר את האושר שבזכות להיות הורה, גם בנסיבות המורכבות ביותר. עבור הורים רבים, הדרך רצופה בתחושות של כישלון או חרטה. גם המסע שלי כאם רחוק מלהיות מושלם; הוא מאופיין באותן מורכבויות וסערות שאני מבקשת כעת להבין לעומק.

 בחרתי בעד החיים: תחילת מסע ההורות שלי הייתה סוערת. כל מה שחלמתי עליו כנערה היה להפוך יום אחד לאמא, אבל הפרק הזה בחיי היה מתוק-מריר. גיליתי שאני בהריון בדיוק כשהבנתי שהקשר עם אביו של בני אינו מתאים לי. הבלבול לגבי איך להתקדם והבושה מהגירושין היו עצומים. עבורי, זה היה מצב כבד מלנשוא, ואפילו התחלתי לחשוב על התאבדות. חיים כאישה גרושה פשוט לא היו אופציה שאי פעם נאמר לי שהיא מותרת או אפילו אפשרית. עם זאת, ידעתי שסיום חיי יסיים גם את החיים התמימים וחסרי פשע שבתוכי, שהגיעו לשם ללא עוול בכפם או וללא בחירתם – ולכן במקום לוותר, התמקדתי בבניית חיים לשנינו.

חשוב פה לציין שזה חיוני לעשות הכל שלא תיווצר סיטואציה כזו שאני מתארת. אני ממליצה ועודדת צעירים לגשת לזוגיות עם זהירות והתכוננות, שהתכנית הראשונית תהיה להביא ילדים לעולם בתוך מערכת יחסים אוהבת של נישואין מאושרים. במקרה הזה, האידיאל והתוכנית לא צלחו, והשאלה הייתה כיצד לפעול ולהגיב בהינתן הנסיבות הבלתי צפויות והלא מתוכננות. 

הייתה לי אחריות על מישהו תמים שנזקק לי, ולכן בחרתי לבנות מחדש את חיים, שסוטה מהנורמה. עבדתי על התואר שלי ועל השגת עבודה ומצאתי לשנינו דירת מגורים. זה עבד לזמן מה – אם כי עם הרבה מהמורות בדרך – עד שהוא היה כמעט בן חמש. באותו זמן, קשיים בתחום בריאות הנפש הכריעו אותי ולא יכולתי עוד לטפל בו. 

למרבה המזל, המשפחה נכנסה לתמונה. התמיכה שלהם בנו כללה את הטיפול והרווחה של בני הקטן ותמיכה בקשר שלנו, בין ילד לאמו. קיום הקשר הוסיף גם לכאב וגם לשמחה של המצב, ובכל זאת שנינו ברי מזל שפעמים רבות במהלך השנים הייתה לי ההזדמנות להתייצב ולהתחבר, במיוחד ברגעים מכריעים כמו במהלך שני גלי הקורונה הראשונים כשהוא היה לבד ללא חברים ויכולתי לשעשע אותו ולדבר איתו במשך שעות, המכתבים ששלחנו הלוך ושוב (אותם שמר בקפידה במגירה מיוחדת מתחת למיטתו) והיכולת להשתתף בבר המצווה שלו מוקפת במשפחה וחברות. 

בזכות משפחתי, בני לא הגיע לרחוב או למשפחת אומנה. רוב האמהות עם מחלות נפש אינן זוכות למזל כזה. ועדיין, התמונה אינה ורודה לגמרי; כתוצאה מהבחירות שלי ומהמאבקים הנפשיים, לא תמיד היה לו קל. 

למרות כל זאת – לעולם לא אומר שהוא היה קללה או נטל. הוא אדם חי ונושם עם רעיונות, אישיות ייחודית, אמביציה, חוש הומור וכל האפשרויות של עתיד שטרם הוגדר. 

להתאבל על השנים האבודות: עבורי, להיות אמא זה מורכב וכואב. כשהבן שלי היה בן חמש עזבתי אותו. למרות שמאז התחברנו מחדש, אני נאבקת ברגשות אשם עצומים. הבחירה לעזוב אותו נבעה מתסמינים של PTSD (פוסט-טראומה). מחלה זו נגרמה, בחלקה, מהטראומה של כפייה לנישואין שנמשכו פחות מחצי שנה. עם זאת, לולא הופעל עליי לחץ להיכנס לאותו מצב או לולא עברתי "שטיפת מוח" להישאר בו כפי שעשיתי, הוא לא היה בא לעולם מלכתחילה. 

לפני מספר שבועות קניתי לבני ספר לכבוד יום הולדתו ה-17 – אני כל כך גאה בהישגיו ואסירת תודה על בריאותו הטובה. עם זאת, כשאני מנסה להתמסר לשמחה של אבן דרך זו, ליבי מרגיש מועקה. כעת כשהגיע לסף הבגרות, אני מוצאת את עצמי מתאבלת על ילדות שאבדה. ילדים והוריהם אמורים לעבור את מסע החיים יחד, והעובדה שבני ואני לא עשינו זאת היא טרגדיה שאי אפשר להינחם ממנה.

 כתבתי את המאמר הזה כדי להזכיר לעצמי שלהיות אמא זה לא אומר להיצמד לסטנדרט ספציפי או לחזון של איך הורות אמורה להיראות. עבורי, להיות הורה זה לאפשר לעצמי להרגיש אהבה לילד שלי, להביע את חיבתי העמוקה והמתמדת כלפיו ולחזק את הקשר הייחודי והקריטי הזה. זה מה שמגיע לשנינו - לו וגם לי. לצד העשן והערפל של מה שמשמעות ההורות הייתה עבורי – אני יכולה לפנות מקום לאושר.

להטיל אור על השקיעה התרבותית:  בעוד אני נאבקת עם משקל השנים האבודות וקדושת הקשר שאני מנסה לשקם, אני רואה עולם שמתייחס למתנות הגדולות ביותר – חיים, אמהות וצאצאים – כאל אי-נוחות או כאביזרים לקידום עצמי. סיפורים כמו סיפורה של מיכל עושה הרבה מעבר לעורר השראה; הוא מצליח להאיר זרקור על השקיעה התרבותית שבה אנו חיים, שבה ערך ההורות נמדד לעיתים קרובות מדי בהישגים חיצוניים. למרבה הצער, התרבות הפופולרית שלנו נעה לאחרונה בכיוון הלא נכון, הרחק מההבנה האלוקית המבוססת על תפילה כפי שביטא הרב פרחי. פוליטיקאים, משפיענים ומובילי דעה אחרים דוחים את תפיסת העולם המקראית – וממסגרים את מתנת הילדים כמחסום למימוש עצמי. לאחרונה ראיתי את המגמה (טרנד) הזו מבוקרת בחריפות בפודקאסט סאטירי של מייגן קלי (מנחת ערוץ חדשות עצמאי).

מציאת אמת בפארודיה: גם אם, כמוני, רק לאחרונה התחלתם לעקוב אחרי מייגן קלי, ודאי גיליתם את הבוז העמוק שלה כלפי מייגן מרקל. מייגן קלי היא דמות תקשורתית שמסקרת פוליטיקה וחדשות, ומייגן מרקל היא שחקנית "סוג ב'" שלא הצליחה להסתדר כנסיכה באנגליה וכעת מציגה את עצמה כדוכסית מלכותית (Duchess - אישה ממשפחה אצילה) החיה בגלות במונטסיטו, קליפורניה. 

אני מכירה בכך שלסלבריטאים יש קשיים ואני לא כאן כדי להמעיט בכאבו של איש. עושר ופרסום אינם מבטיחים הגנה מפני צרות החיים. ניק ג'ונאס (מהלהקה המפורסמת "האחים ג'ונאס") חי עם סוכרת סוג 1, ברברה בוש (אשתו של נשיא ארצות הברית ה41, George H. W. Bush) איבדה בת צעירה ללוקמיה, קתרין מידלטון (Princess Catherine, נסיכה באנגליה, אשתו של Prince William,  הבא בתור לכס המלכות) חלתה וברוך ה' החלימה מסרטן. היא גם סבלה מבחילות הריון קשות (Hyperemesis Gravidarum) עד כדי אשפוז בכל אחד משלושת הריונותיה. מר ג'ונאס, גברת בוש והנסיכה קתרין מזכירים לנו שסלבריטאים אינם חסינים מפני המכשולים והמכאובים שבחיים. 

הביקורת שלי על הדוכסית (מייגן מרקל) היא לגבי מה שאני תופסת כחוסר הכרת תודה על ברכות החיים וטקטיקה של שימוש ב"קורבנות" כדי לחפש תהילה וזכויות שלא הושגו בעמל. אני יודעת שהחשיפה שלי מול קוראיי פותחת אותי לביקורת – כך גם כשסלבריטאים משתפים את סיפוריהם האישיים, יש לנו זכות להביע דעה. סלבריטאיות כמו מייגן מרקל ומישל אובמה זוכות לבוז מוצדק כשהתלונות שלהן גורמות להן להיראות בעלות תחושת זכאות, מנותקות מהמציאות ומהשג הבנה של הציבור. במאמר זה, אני מדגישה את הלעג על תרבות שמרוממת את ההיבט הזה.

מה שאני יודעת ממעט המעקב שלי אחרי ערוץ המדיה של מייגן קלי (MK Media) זה מייגן קלי לא סתם לא מחבבת את מייגן מרקל, היא מתעבת אותה. הבגידות הרבות בחברים ובמשפחה, האנוכיות והנרקיסיזם שלה, תחושת הזכאות, חוסר הכרת התודה והריקניות, הם רק חלק מהסיבות לבוז הזה. מייגן מרקל, החיה בוילה מפוארת במונטסיטו ומתלוננת על ה"חוויה הנוראה" שעברה כשנהפכה לאחת הנסיכות המפורסמות והמפונקות ביותר בזמננו, היא התגלמות של תרבות סלבריטאים בורה, ריקה ובלתי נסבלת.

המצב הגיע לנקודת שבירה שתוצאתה הייתה פירוק הומוריסטי וחד של נרטיב ה"קורבנות". זה נעשה בצורה של פודקאסט פארודי שהופק על ידי MK Media על הפודקאסט שמרקל ניסתה "להאכיל אותנו בכוח", לדחוף לנו. הנסיכה המפונקת אינה משתווה להומור ולשנינות של הגאונות התקשורתית האמיתית שהיא מייגן קלי, שחשפה את הבנאליות של הדוכסית והביכה תכניות קומדיה של הרשתות הרשמיות (כמו SNL) שהתעלמו מההזדמנות להדגיש את האבסורד שקיים בתרבות זו. מייגן קלי חברה למורין, מנחת פודקאסט ברשת שלה, והשתיים שחזרו את התכנית הנוראית של מרקל בשלמות כזו שפשוט נקרעתי מצחוק. הן חיקו את האופן שבו מייגן ואורחיה מעמידים פנים שהם החברים הכי טובים, את האופי הכוחני והרעיל של מערכות היחסים שלהן, כולל האלימות והפחד: 

"זה מצחיק שאת קוראת לי מרקל, את יודעת שהשם שלי הוא סאסקס עכשיו".

מייגן ומורין שחזרו סצנות שבהן היא מנכסת לעצמה מתכונים של אחרים ומעמידה פנים שגילוי היכולת להכין פופקורן במיקרוגל הופך אותה לאיינשטיין החדש – מייגן ומורין קלטו ומהות הדבר הציגו את זה בצורה מושלמת! אני מניחה שצריך לראות כדי להאמין, ואם אתם לא חולי חדשות כמוני, פשוט תסמכו עליי – זה היה פשוט פצצה. 

הליכת ה'ירח' הנוצצת: בעקבות ההצלחה של סדרת הפארודיות הראשונה שלה, מייגן הצליחה שוב בפרק שחיקה את טיסת החלל המדומה של קבוצת סלבריטאיות עשירות. לורן סנצ'ז (אשתו של ג'ף בזוס, מייסד Amazon) ביקשה מקייטי פרי, גייל קינג ועוד כמה נשים מפורסמות להעמיד פנים שהן החברות הכי טובות שלה ליום אחד בתמורה להזמנה להרפתקה ייחודית איתה– טיסה "לחלל". למען האמת, זה היה הישג הנדסי יוצא דופן, מפליא ומגניב. אם זה היה נעשה בסגנון של מארק רובר (יוטיובר מדע מפורסם) כדי לספק לקהל הזדמנות ללמוד על החלל ולהתפעל יחד מפלאי היקום, היינו מנהלים שיחה אחרת לגמרי. במקום זאת, הסלבריטאיות הללו שידרו אווירה של חוכמה שלא הושגה בעמל, כאילו טיול קצר העניק להן נקודת מבט עליונה על האנושות שחסרה לנו, ה"פשוטים". 

הן לבדן הגיעו למקום שבו אף אדם לא דרך מעולם.

 פרט לכך ש"אדם" כבר היה שם קודם, גברים ונשים כאחד. כבר היו אסטרונאוטים, גברים ונשים, שטסו לחלל וחזרו, והנשים בטיול הקצר הזה אפילו לא הגיעו לחלל באמת. הן עלו מעט מעל האטמוספירה, מקום שבו רובנו היינו פעמים רבות במהלך טיסה במטוס, כמו טיסות שמתקיימות באלפים יום יום. במקום להעלות את קרן הפמיניזם וחקר החלל, הן רמסו את ההישגים של הנשים שצעדו לפניהן. בכך שהן העמידו פנים שהן ההשראה הנשית לחקר החלל, הן למעשה מחקו את הישגיהן של אסטרונאוטיות אמיתיות שכבר עשו זאת, אך ללא כל התימהון והחגיגות המוגזמות. MK Media העתיקו זאת בשלמות: השבחים המתחסדים של המגישים, האגו הנרקיסיסטי של ה"אסטרונאוטיות" והיוהרה והקלות שבהן הן ניגשו לכל המיזם. זה היה מצחיק עד דמעות.

 נרטיב הורות שרואה ילדים כ"נטל": בעוד שהפארודיות הקודמות היו קלילות, הפרק שכיוון למישל אובמה (אשתו של ברק אובמה, הנשיא ה 44 של ארצות הברית) הרגיש שונה. כאן, ההומור התקשה להסתיר תפיסת עולם שחורה ומטרידה ביותר.  גברת אובמה ביטאה פילוסופיה על אמהות בפודקאסט שלה שמצאתי קורעת לב. ה"גברת הראשונה" (לשעבר)  בעצם יושבת עם אחיה ומתלוננת כמה נוראים היו חייה, איזה קלפים לא הוגנים חילקו לה ואילו ניסיונות קשים היא עברה בחיים.

כפי שצוין קודם לכן במאמר זה, סלבריטאים חווים קשיים וסבל בדיוק כמונו. הנסיכה ביאטריס (בת-דודה של Prince William, שהוא הבא בתור לכס המלכות) שיתפה את העולם באבחנת הדיסלקציה שלה ומה עזר לה לרכוש יכולת הקריאה. שיתוף זה גרם לה להרגיש "נגישה" ועזר לעורר השראה באחרים עם לקויות למידה. סיפורה הוא דוגמה לאופן שבו שיתוף בכאב ותיאור ההתגברות על אתגרי החיים יכולים לתת תקווה לאחרים.

הפודקאסט של גברת אובמה אינו כזה בכלל. היא משתמשת בפלטפורמה שלה כדי לדרוש שבחים על סבל מזויף וכדי לרומם ולדגל את עצמה דרך נרטיב של תלונות. אתם עשויים לשאול למה זה מפריע לי ואיך זה רלוונטי לכם. הנקודה מובנת, אבל תראו – לא היה אכפת לי אם היא הייתה מנסה לקדם אג'נדות חברתיות או תסרוקות מסוימות. יתרה מכך, אם איזו סלבריטאית לשעבר שרוצה להרגיש רלוונטית רוצה לקטר לאחיה – שיהיה לה לבריאות. להתלונן זה בילוי יהודי מועדף – כל כך אהוב עד שיש ז'אנר שלם של קומדיה ובדיחות רק על זה. אני לא יכולה להחזיק נגדה את התפיסה המוטעית שלה כאילו התפרצות על חוסר ההגינות שבחיים פריבילגיים תהפוך אותה למכובדת, אהובה ונערצת. אם היא רוצה לספר לעולם איזה אדם נורא הוא נשיא ארצות הברית לשעבר וכמה נורא זה שיש אותו כבעל – קדימה.

 חופש הביטוי הוא החופש לדבר, ויחד איתו, למרבה השמחה, נמצא גם החופש לא להקשיב; נראה שאף אחד לא הקשיב, שכן ה"צפיות" שלה היו נמוכות מאוד. אני תוהה כמה אנשים הקשיבו לתכניתה מלבד המפיק של מייגן קלי. וכך... נולד פודקאסט פארודי חדש. עקבתי מקרוב אחרי החיקוי של מייגן קלי, או "מישל או" כפי שקראה לעצמה כשעשתה פארודיה על מישל אובמה וחיקתה את הדרך שבה היא בכתה על התלאות שבמגורים בבית הלבן והאסון הכלכלי שכמעט פקד אותה בגלל המאבק שבלהיות הגברת הראשונה של אמריקה.

הפארודיה של מייגן הצליחה לתפוס את כל המוזרות של מישל אובמה המעמידה פנים שהיא לא אחת הנשים הפריבילגיות ביותר עלי אדמות, נשואה לאדם שהיה האיש החזק ביותר בעולם, כל זאת תוך שהיא מתחננת שהעולם יראה בה קורבן ויעניק לה תואר קדושה כתשלום על סבלה. אבל אז מייגן חזרה על משהו שלא היה רק מגוחך, אלא בלתי נסלח.

"הם משבשים לך הכל (They mess you up)," אמרה גברת אובמה – על ילדיה. "הם מטרד... והם תובעניים." 

אמהות עבורה אינה ברכה; לא, למעשה היא נטל וקללה. הרטוריקה של מישל רמזה שהאמהות היא שואב אינהרנטי של הזהות העצמית – "מטרד" שמפריע למימוש העצמי במקום מערכת יחסים שמעשירה אותו. 

כאישה וכאמא, הגישה הזו, הדיבור וההתנהגות הללו הם פוגעניים ובזויים. בעוד שגברת אובמה אולי התכוונה להיות "נגישה" (להיראות עממית) על ידי פריקת תסכול על דרישות ההורות, דבריה רמזו שהאמהות היא מכשול מהותי לאושר שלה – נטל ולא זכות. לשמוע אם עם כל המשאבים שבעולם קוראת לילדים "מטרד" גורם לי לצער עמוק. עבורי, ה"מטרד" של ילד תובעני הוא ההוכחה המוחשית לחיים שהייתי צריכה להילחם כדי לקבל בחזרה.

 בעוד סלבריטאים כמו גברת אובמה מקוננים על ה"מטרד" שבילדים, ראיתי הורים שנאבקו באתגרי פוריות שונים ואחרים הנמצאים בטיפול נמרץ יילודים (פגייה) שהיו נותנים הכל רק בשביל רגע "תובעני" אחד עם ילדם. ארין בייטס, כוכבת ריאליטי נוצרייה, היא דוגמה להורה כזה. היא עברה מספר הפלות טבעיות עד שגילתה את הסיבה הרפואית ואת הפתרון. מאז היא ילדה לא מעט ילדים בריאים. היא ובעלה צ'אד מרגישים מבורכים לנצח ואסירי תודה על כל ילד וילד.

חברה קרובה שלי שיתפה שהיא מסוגלת להיכנס להריון אך לא מצליחה להחזיק אותו. היא ובעלה הם האנשים החיוביים, הסבלניים, האכפתיים והאמינים ביותר שאני מכירה. אם למישהו מגיע להיות הורים – זה להם. ילדיהם והעולם היו יוצאים נשכרים מכך, ואפשר רק לדמיין את הכמיהה שהם חשים לחוות את המתנה הזו. באוגוסט, כשכתבתי את הטיוטה הראשונה של המאמר, לא ידעתי שהיא בדיוק ילדה תאומים בנים. הם נולדו בטרם עת ונזקקו לטיפול רפואי אינטנסיבי. ראיתי אותם לא מזמן בסעודת שבת – הם קטנטנים ויקרים. חברתי ובעלה כל כך מאושרים ואסירי תודה.

אתגר פוריות נוסף שהורים פוטנציאליים מתמודדים איתו הוא חוסר היכולת להיכנס להריון באמצעים טבעיים. אני קרובה לאמא צעירה שהייתה צריכה לעבור IVF (הפריה חוץ-גופית), תהליך מפרך, כדי להרות כמה מילדיה. למרות שאינני יודעת הרבה על המצב הזה, אני יודעת שנשים רבות עוברות באש ובמים כדי להביא תינוק לעולם. 

הרב יוסף שפירא כתב לאחרונה ספר עם אשתו, המפרט את מסעם האישי עם IVF. ספרם מדגיש את ההקרבה שזוג מוכן להקריב למען השמחה והזכות להיות הורים. הרב ברייטוויוץ, רב חשוב שגר בירושלים, הססן יותר ופחות "מעודד" כאשר הוא מייעץ לזוגות אם לצאת לתהליך ה-IVF. זאת משום שהוא מודע היטב לסכנות ולמכשולים הכרוכים בכך. במקום זאת, הוא משתף את מסע ההורות האישי שלו דרך אימוץ. השמחה והרגש המובעים בקולו כשהוא מתאר את הגאווה והכרת התודה שהוא חש כלפי בנו הם עדות אמיתית לאהבה שיש להורה לילד, ללא קשר לאופן שבו נוצרה מערכת היחסים. סיפורים אלו מדגימים חזון חיובי של הורות ואת הערכים הבסיסיים שאמורים להיות לפחות השאיפה, אם לא הסטנדרט המקובל, בחברה הוגנת. אם לא נוקיר את צאצאינו ונחגוג את הדור הבא, אז מי אנחנו כבני אדם?



חסר אונים אבל עדיין שווה ערך: בעבר התנדבתי בארגון "עזר מציון". בנקודה מסוימת האחריות שלי הייתה לחלק אוכל למשפחות של ילדים חולי סרטן. שובצתי לעבודה יחד עם ניצולת שואה שממלאה תפקיד זו שנים רבות. לחזות בדמעותיה ובתפילותיה מעומק הלב עבור כל ילד כשעזבנו מחלקה היה שיעור בענווה. המציאות העגומה היא שברכות ההורות אינן מובטחות לנצח, שכן בחיים, שום דבר אינו ודאי. גם אחרי כל ניסיונות ה-IVF ואתגרי טרום-הלידה – אפילו ברגע שהילד נולד – המאבק והניסיונות לא הסתיימו.

יש לי קרובי משפחה יקרים לליבי שחיכו חמישה חודשים עד שהתינוק שלהם השתחרר מהפגייה. הייתי לוקחת משמרות בביקורו ובטיפול בו כדי לתת להוריו מנוחה ולתת לו יותר הזדמנויות לאינטראקציה אנושית ואהבה. בזמן שהתנדבתי ועזרתי לקרוביי, גם אני דאגתי וקיוויתי מאוד שתהיה לו תוצאה חיובית. באותה פגייה שבה הילד הקטן שלהם קיבל טיפול, אמא ערבייה טיפלה בשלישייה, שגם שלושתם היו במצב קריטי. למרות שהייתי שם פעמים רבות מאוד בביקור התינוק, מעולם לא פגשתי את המשפחה השנייה שהלכה הביתה בערך בזמן ש"אנחנו" הלכנו. למרבה הצער, הם לקחו הביתה רק את ילדתם הקטנה "עלמה". שני אחיה לא שרדו. 

בחודשים הראשונים לחייו, עוד לפני שהכרתי אותו, הרופאים כבר ביצעו מספר ניתוחים והגיע שלב שבו הם עשו כל שביכולתם. מנהל המחלקה לקח את בן דודי לחדר ושיתף בעדינות בחדשות.

"תתפלל, תתפלל לאלוקים שלך." בשלב זה לא היה להם שום דבר אחר להציע. בן דודי תיאר איך יצא מאותה פגישה ופתאום הרגיש שהמסדרון ארוך מאוד מאוד.

בזמן שנכנסתי לתמונה והתחלתי להתנדב התינוק היה הרבה יותר יציב אך עדיין בטיפול נמרץ. נראה היה שהוא ישרוד, אבל נאלצתי לצפות בו סובל כשהמנתח מתעסק עם הסטומה שלו כדי לשמור על הפתח, את בכיו וזעקותיו בכל החלפת חיתול כואבת, וכשבשל חוסר האמון שפיתח במגע אנושי בסיסי הוא היה צריך ללמוד לא לבכות ולצרוח כשעושים לו אמבטיה. זכיתי להיות זאת שלימדה אותו לאהוב את האמבטיה. שרתי לו כשקלחתי אותו וזה היה מרגיע ומרפא.

מעבר לכאב ולסבל, עדיין היו הפחד והדאגה שכן היו כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש – והשתבשו. אני זוכרת יום אחד שעזבתי את בית החולים כשאני מתפללת לאלוקים לא לאפשר לאמו לחוות את הצער שבאובדן ילד. כה אהבתי אותה ולא רציתי לראות אותה חווה כזה צער. לשמור על התינוק הזה לא רק למען הישרדותו שלו אלא למען האהבה של הוריו היקרים שלא היה מגיע להם לאבד אותו – הגיע להם שיהיה להם אותו, לאהוב אותו ויום אחד לקחת אותו הביתה.

ברוך ה', היום הוא פורח ומצליח.

פגשתי הורים מפוחדים רבים וראיתי תינוקות חולים מאוד במהלך החוויה הזו, חוויה עם שיעורים עמוקים שאשא איתי.

תקווה וריפוי לעולם כאוב ופצוע: ילד בריא אינו מובן מאליו. איש לא לימד אותי את הלקח הזה יותר מחברתי בתשבע מילשטיין* (השם שונה כדי להגן על הפרטיות) ובעלה דוד. ילדם השלישי נולד עם תסמונת איקרדי (Aicardi syndrome), הפרעה נוירולוגית גנטית נדירה המשפיעה בעיקר על בנות. הבינו שיש בעיה לקראת חודש תשיעי להריונה, ורופא דתי המליץ להם להחשיב זאת כטעות ואפילו לחץ עליהם לעבור הפלה.

דוד ובתשבע דחו את הצעתו חסרת הלב והלא אנושית. הילדה הזו מעניקה להם כל כך הרבה נחת וממלאה את כל הבית באושר ושמחה. לא במקרה – הם בוחרים לראות בה ברכה תוך שהם כנים לגבי הקושי, הדאגות, הפחדים והאתגרים שכרוך בגידול ילד עם צרכים מיוחדים. ניהול בית וכל שאר תחומי האחריות של החיים תוך כדי התמודדות עם צרכיה ואתגריה אינם פשוטים והם לא מעמידים פנים שזה כך. אבל צחוקה על חוף הים וכל השגיה המפליאים  – הם מאמינים – הינם סיבה לחגיגה.

משפחת מילשטיין מהווה דוגמה לאחרים לבחור בחיים על פני מוות; באהבה על פני פחד. 

דוד משתף את סיפורם – על שלחצו עליהם להפיל את בתם ובחירתם בחיים בניגוד לכך – עם משפחה וחברים במסיבה שהם עורכים בכל שנה ביום הראשון של חול המועד סוכות. דרך דוגמה אישית הם מעודדים את הסובבים אותם לראות בילדים ברכה. מזהירים שלא להיות מוסחים על ידי המכשולים שהחיים מזמנים ולא להשתכנע מהשקרים המופצים על ידי הטועים והמנוונים בחברה. בנוסף להיותם מנהיגים בקהילתם, הם אנשים יראי שמיים עם אמונה בלתי מתערערת. שלהם הוא המודל והחזון שאני בוחרת לרומם. 

"עדיף שלא ייולדו": סיפורם של דוד ובתשבע מזכיר לי מאמר שהתפרסם ב"ניוזוויק" שבו לילה רוז (נשיאת ומייסדת ארגון Live Action) מגיבה על מקרה טרגי שבו אישה מטקסס נסעה מחוץ למדינה כדי להפיל עובר שאובחן עם טריזומיה 18.

"המקרה הטרגי הזה חושף זרם תנועה מטרידה בתרבות שלנו – דעה שמשקיפה גזענות נגד ילדים עם מוגבלויות. רבים טוענים שזה איכשהו יותר 'אנושי' להשמיד את החיים היקרים הללו (לעתים קרובות בצורה אכזרית) ולמנוע מהם את הסיכוי לנשום, לגדול ולתרום לעולם מאשר לתת להם לחיות ופוטנציאלית לחוות מצוקה וסבל. 

התפיסה המעוותת ש'עדיף לבצע הפלה' משקפת התעלמות מזעזעת מהערך של כל בן אדם, ללא קשר להבדלים פיזיים או קוגניטיביים. היא גם חושפת בורות לגבי התהליך הנורא של ההפלה עצמה, שלא רק הורגת בן אדם, אלא יש לה פוטנציאל להזיק גם לאם.

בעולם שבו התקדמות טכנולוגית מאפשרת לנו להציץ לתוך הרחם בבהירות חסרת תקדים, עלינו להתמודד עם האמת שכל חיי אדם הם בעלי ערך, ללא קשר לאתגרים רפואיים או אבחנות."

 מרים הנביאה – האקטיביסט הראשונה "בעד החיים" (Pro-Life): בפרשת שמות, עמרם החליט  לגרש את אשתו - החלטה השנויה במחלוקת. הוא היה "גדול הדור", ולכן כל היהודים בדורו הלכו בעקבותיו וגירשו גם הם את נשותיהם. אפשר להבין את הרציונל שלו, הרי כל הבנים היהודים נרצחו (על ידי דחיסתם בין הלבנים בקירות הפירמידות, הטבעה למוות או שיטות ברבריות אחרות של רצח תינוקות זכרים). למה להביא ילד לעולם רק כאשר גורלו יהיה מוות ודאי? ליצור חיים עם ידיעה מראש על השמדתם נראה כחוסר אחריות כהורה וחוסר כבוד לערך חיי האדם.

בתו האמיצה ביקרה את הבחירה הזו.

"גזירות פרעה הרשע חלות רק על הבנים," הוכיחה אותו. "הגזירה שלך דנה למיתה את הבנות יחד עם הבנים. מי אתה שתחליט מתי החיים שווים את הסיכון שכרוך בהם? אתה לא האלוקים שתקבע למי יש סיכוי ולמי לא. השאר את ענייני ההישרדות לבורא עולם." 

תוכחה קשה. אלוקים גמל לה על אומץ ליבה ועקשנותה. דוד, שלמה וכל מלכי "בית דוד" מייחסים את שושלתם ל"פועה" (מרים). משיח בן דוד יהיה מבין צאצאיה. 

מרים הייתה אחת מהפעילות המתועדות הראשונות למען החיים; היא נלחמה למען הילדים שנולדו ואלו שטרם נולדו – תוך שהיא מסכנת את חייה כדי ליצור תרבות ש"פותחת את עצמה לחיים". אנו לומדים מסיפורה שלהיות הורה דורש נכונות לאמץ את אי-הוודאות ויכולת לקבל את מה שיש – בין אם זו התוצאה שדמיינת ובין אם לאו. 

מרים היא פורצת דרך עבורי – ועבור כל אם שבוחרת להישאר ולהילחם בעד פרי בטנה. דרך מאבקים לאורך הדורות המקבילים למאבק של מרים, אני מרגישה קשורה ישירות לאישה שהצילה את עם ישראל והבטיחה את הישרדותו. 

הבריאות והרווחה של האנשים שאנו אוהבים אינן מובנות מאליהן. הרגע המפחיד ביותר בחיי היה כשחשבתי שאיבדתי את בני התינוק בתאונת דרכים. זה קרה באותן שנים ראשונות ויקרות לפני שחיינו נקרעו זה מזה. חציתי את "גשר מרין פארקוויי" כשהמכונית שלי חוותה "הידרופלנינג" (ציפה על מים), מה שאומר שמים נכנסו בין הצמיגים לכביש והצמיגים איבדו כל אחיזה. ההגה כבר לא היה בשליטה וכך כשסובבתי את ההגה המכונית לא צייתה. במקום זאת, היא הסתובבה מצד לצד עד שמצאתי את עצמי נוסעת במהירות גבוהה מאוד חזיתית לתוך המעקה. אני עדיין יכולה לטעום את המרירות והפחד כשהבנתי ששרדתי אך לא ידעתי מה קרה לבני, שהיה תינוק באותו זמן, במושב האחורי. לא יכולתי להביא את עצמי לבדוק ולגלות וצרחתי לנוסעת בכביש שניגשה שתבדוק עבורי ותגיד לי אם התינוק שלי בסדר. 

"התינוק שלי, התינוק שלי! מה שלום התינוק שלי?!"

קשה לתאר שמחה גדולה יותר מההקלה שחשתי כשהיא אמרה לי ואז ראיתי בעצמי שהוא אכן יצא ללא פגע.

החיים הם שבירים מטבעם והורות היא לעתים קרובות מפחידה. עם זאת, כמו מרים במצרים, יש לנו את הבחירה להביט מעבר לאפשרות של סכנה ולהצהרות של התרבות שלנו כדי לראות את הערך האינסופי בחיים - ערך שקיים אצל כל אחד ואחד. כחברה וכאוכלוסיה, עלינו לבחור אילו ערכים וחזון אנו מרוממים ומייצגים. אני מקווה שהסיפורים והתובנות ששיתפתי במאמר זה יפתחו את עיניכם לזהות שלהיות הורה זו הברכה הגדולה ביותר עלי אדמות. 

שירי השראה 

שדון פורים (Purim Elf):
לאחשורוש היה מטמון סודי, של ידיים קטנות עמלות; 
שהכינו את האוכל והאולמות, עבור המעריצים והקהילות.
צבא שלם של שדונים קטנים, כן, הם עבדו ורצו;
קודם מסיימים את המשימות, ואז הם משתוללים ונהנים! 

בתחרויות השדונים הנועזות, נחשו מי היה הטוב מכולם? 
"השדון חיים מנחם," שגובהו פחות ממטר שלם! 
הוא יכול לרוץ קילומטר; על שתיים או ארבע, 
ולפני שתספיקו למצמץ, הוא כבר רוקן מדפים בחיפוש אחר זהב, ונופף לשלום בצעקה.

איך הוא כל כך מוכשר? זה פשוט וברור לראות:
הוא עושה "חלטורה" בזמנו הפנוי, 
כקוף שאוכל בננות בשיא ההנאות. 

מאומן להעתיק ולחכות אתכם, 
"קוף רואה, קוף עושה,"
הוא אוהב לחלוק את אוצרותיו, ואז לדרוש החזר על המעשה!


גיבור של אמא (השיר נכתב בהשראת השיר של יוסף חייא):

לך ילדי היקר; מצא את דרכך, בני האהוב. 
התחמש באומץ לב. צעד בביטחון; רוץ!
קח איתך את ברכותיה של אמא; את תחינתי ואת תפילתי. 
פרוש כנפיים, ילד אמיץ; עוף גבוה; מעל ומעבר. 
אתה ייחודי, יש לך ייעוד; בתוך ליבי יש חלק ממך.
אז קדימה, צא לעולם, והגשם את חלומותיך. 
הקשב למילותיי, אהוב ליבי,
אתה הגיבור שלי והנינג'ה שלי, או כפי שאומרים בלשון הקודש, "אתה הגיבור של אמא".






Go my precious boy;
Find your path, beloved son.

Arm yourself with courage.

Stride with confidence; run!


Take with you mommy's blessings;

My supplication and my prayer.
Spread your wings brave child;

 fly high; beyond the open air.


You are unique, you have a purpose;

In my heart's a piece of you. 

So go ahead, get out there,

make your dreams come true.


Heed my words, dear sweetheart, 

You are my hero and my ninja,

Or as it's said in Lashon HaKodesh,

"Ata haGibor shel Ima"




Wednesday, December 17, 2025

צווארי בנימין: חזון הגאולה מבעד לדמעות



Hebrew (עברית)

הערת המחברת: זהו המאמר הראשון בסדרה מתוכננת המתמקדת בלקחים הנצחיים שניתן ללמוד מחוסנו וחוכמתו של יוסף הצדיק.

במאמר זה, אני צוללת אל מסר של תקווה הקשור לחנוכה, אשר החזיק אותי בכמה מהרגעים האפלים ביותר בחיי, ועזר לי לאמץ עמדה של אופטימיות ושאיפה לעבר העתיד.

לאחר שהעמקתי במקורות המדרשיים, התקשתי למצוא את המילים כדי לשזור את הרעיונות יחד. רק כשצפיתי בראיון עם אדריאנה רוז (nowJewishNanny#) ואילון גולד, החלקים נפלו למקומם. לשמוע את אדריאנה משתפת בניצחונות ובמאבקים שלה עם בריאות הנפש במהלך תהליך הגיור שלה, סיפק לי את הניצוץ שהייתי צריכה כדי לחבר בין הטקסטים העתיקים למציאות המודרנית שלנו.

___________________________________________________

אדריאנה היקרה,

תודה לך על הראיון האחרון שלך לתמיכה בארגון "עמודים". אני גרה בישראל, ואני נעזרת בשירותיהם כבר כמעט שש שנים. הם עזרו לי למצוא פסיכיאטר מצוין דרך קופת החולים שלי (ללא עלות נוספת), ומנהלת המקרה שהוקצתה לי הייתה עוגן ומשאב יקר ערך. בירושלים, "עמודים" לקחו את התמיכה שלהם לשלב הבא ופתחו את "מרכז הטיפול הירושלמי" (JTC) בשותפות עם בית הספר לעבודה סוציאלית וורצוויילר. באופן אישי, עברתי ניסיונות וטעויות רבים בחיפוש אחר מטפל, ולכן התחלתי בזהירות ובאופטימיות טיפול בקליניקה שלהם בשבוע האחרון.

הבחירה שלך לשתף באתגרים הנפשיים שעמם התמודדת במהלך תהליך הגיור הייתה מעשה אדיר של אומץ. הסיפור שלך מדגיש עד כמה חרדה יכולה להיות מבודדת. כפי שציינת, חלק מאותה חרדה נבע מחוסר הוודאות של תהליך הגיור – כמה זמן זה ייקח והאם תתקבלי על ידי בית הדין לאחר כל המאמצים שלך. אני יכולה לתאר לעצמי שהדבר האחרון שרצית לעשות היה לחשוף את הפגיעות הזו בפני יהודי אורתודוקסי כלשהו, מחשש שזה יכשיל את הגיור שלך.

אילון שאל אותך מדוע רצית להפוך ליהודייה בעידן של אנטישמיות גואה. אני סקרנית מהיכן שאבת את הכוח להמשיך עם זה, בהתחשב באתגרים הרגשיים הפנימיים שעמם התמודדת. פגיעות היא איזון עדין, ואני רוצה שתדעי שההתמדה שלך השפיעה עלי עמוקות. למרות שנולדתי יהודייה, היו פעמים רבות בהן הרגשתי שאיני רוצה להמשיך הלאה. כשקול בולט ומוערך כמו שלך תומך בשירותים ש"עמודים" מציעים, זהו צעד עוצמתי בשבירת הסטיגמה.

דיברת על "מודה אני" וכיצד מצוות הכרת הטוב נותנת לך חיזוק להיות אישה יהודייה שמחה ובריאה. אנא הרשי לי להחזיר לך טובה ולשתף כמה תובנות הקשורות לחנוכה שנתנו לי חיזוק לאורך השנים.

עדינה (אדריאנה), כגיורת, את מצטרפת לשורה של ענקים שקדמו לך, כולל: אונקלוס, עובדיה הנביא, רות, ואברהם בן אברהם (הגר צדק מווילנה). במאמר הבא, אני מקווה להעניק לך הבנה עמוקה יותר של המורשת המשותפת והמפוארת שלנו.

בכבוד רב,

דינה פולישוק; ירושלים, ישראל

___________________________________________________

למצוא את האור בתוך החושך

כדי להבין מדוע מדרשים אלו כה אישיים עבורי, עליי לחזור 17 וחצי שנים אחורה, לרגע שבו גיליתי לראשונה שאני בהריון עם בני. בדרך כלל, הריון הוא זמן מאושר, אך אני הייתי במקום אפל מאוד – הפעם הראשונה בחיי שבה התחלתי לשקול התאבדות. הקשר ביני לבין אבי התינוק לא תרם לרווחתי הנפשית, אך חונכתי שגירושין הם חטא נורא; עזיבה לא נראתה כאופציה.

נפרדנו זמן קצר לאחר פסח, אך המחשבות האפלות לא נעלמו. הייתי נבוכה מכך שהכנסתי את עצמי למצב הזה ומסוכסכת בתוכי לגבי דרך הפעולה הנכונה. עמדתי בפני לחץ עצום מצד משפחה, חברים ורבנים נערצים לחזור למצב שידעתי שלא אוכל לשרוד בו. הייתי בוש ונכלמת, מבולבלת ולא מוכנה. כל שנות החינוך שלי לא נתנו לי תבנית פעולה למצב שבו החיים מתהפכים על פיהם.

שבועות התקרב והמציאות חלחלה: אני הולכת להיות אם חד-הורית. עמדתי להתחיל תואר שני בקלינאות תקשורת, לא בטוחה כיצד אתמוך בעצמי כלכלית או רגשית תוך כדי טיפול בחיים הגדלים בתוכי. הפחד היה משתק. איך אגדל ילד בעולם שנראה כעת זר, בלתי סלחני ואפל? לא יכולתי לפנות לחברים לתמיכה, שכן הוזהרתי להסתיר את מצבי המשפחתי. כדי לשמור את הסוד הזה מהעולם, בודדתי את עצמי, ושקעתי לתוך דיכאון עמוק.

באותם ימים אפלים, פניתי למגילת רות להדרכה. זה היה עיתוי מתאים, שכן המגילה נקראת בשבועות. תמיד אהבתי את הספר הזה – וכעת הוא הפך לגלגל הצלה. שאבתי לקחים עשירים ממסעה, ומצאתי נחמה בעובדה שכזרה וכאלמנה, גם היא נכנסה לאמהות בנסיבות מוזרות וקשות. בנה עובד בא לעולם מתוך אובדן גדול, אך דרכו היא הפכה לאם השושלת של בית דוד, שממנה יום אחד ייוולד המשיח. למרות המרחק במקום ובזמן, הרגשתי חיבור עמוק לאישה המדהימה הזו שניווטה אל הלא-נודע בחן ובאומץ. הסיפור שלה חיזק אותי ונתן לי את הכוח להמשיך. החלטתי שאם התינוק יהיה בת, היא תיקרא רות.

כשהאביב הפך לקיץ, הרהרתי בשם שאבחר אם יהיה לי בן. ידעתי שאקרא לו על שם אחי, מנחם מנדל אברהם ז"ל, שנפטר מוקדם יותר באותה שנה. בורכתי בילד קטן יפה ויקר, כיום גבר צעיר ונאה. שמו חיים מנחם; הוספתי את השם "חיים" כדי שבניגוד לאחי מנחם, שנפטר בשנות העשרים לחייו, לבני יהיו חיים ארוכים.

בלילה שלפני הברית שלו, החלטתי על הסדר: תחילה חיים, ואז מנחם (נחמה).

בעוד שבתחילה קיבלתי את ההחלטה הזו על בסיס פונטי, הבנתי שהיא משקפת גם משמעות עמוקה יותר. נאמר ש"מנחם" הוא אחד משמותיו של המשיח. לכן, סדר ספציפי זה תאם למדרש על משיח בן יוסף שנשא אותי דרך "שלושת השבועות" של האבל, "שבעה דנחמתא" (שבע שבועות של נחמה), הימים הנוראים, סוכות ושמחת תורה, עד ללידתו.

(מקורות: איכה רבה א:נא; ירושלמי ברכות ב:ד; רות רבה א; בבלי, סנהדרין צח ע"ב)

"רני ושמחי בת ציון"

הייתי בת שבע-עשרה – אותו גיל שבו בני נמצא כעת – כששמעתי לראשונה את השיר הזה, "רני בת ציון", שאני רוצה לשתף איתך. זהו שיר נדיר; כיוון שלא הצלחתי למצוא הקלטה שלו ברשת, עבדתי עם המורה שלי למוזיקה כדי לתמלל את המנגינה כדי שאחרים יוכלו למצוא בו את אותה נחמה שאני מצאתי.

מילות השיר חזקות: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְהוָה... וְנָחַל יְהוָה אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ‍ִם". פסוקים אלו, הלקוחים מזכריה (ב:יד, טז), הם חלק מההפטרה לשבת חנוכה.

המילים והמנגינה ריגשו אותי בכל פעם ששרנו את השיר הזה, ודחפו אותי לחפש את המקור המקראי שלהם כדי להבין טוב יותר את משמעותם. הרגשתי בטוחה לעשות זאת הודות למורה שלי לנביא מכיתה י"א. היא יישמה תוכנית לימודים ייחודית שבה, במקום לכסות ספר פרק אחר פרק, למדנו את ההפטרה לשבת הקרובה. השיעור שלה צייד אותי בכלים לניתוח טקסט והנחיל בי הערכה לכל החיים להפטרה. היינו מרותקות לשיעורים שלה – לא רק בגלל שהיא הייתה בקיאה בחומר, אלא בגלל שהפגינה כבוד אמיתי כלפינו, וראתה בנו נשים צעירות עם דעות משלנו. בעוד שהיו לי מורות נפלאות רבות שאני זוכרת לטובה, היא הייתה, במובנים רבים, המורה הראשונה שסיפקה לי את אבני הבניין לחשוב בעצמי.

ז' זה זכריה

מנהג קריאת ההפטרה החל כאשר היוונים (האויב בסיפור חנוכה) אסרו על קריאת התורה. כדי לשמור על מסורת הפרשה בחיים, חכמים בחרו קריאות מהנביאים שחלקו נושא משותף עם פרשת התורה האסורה.

בשבת חנוכה אנו קוראים בספר זכריה. ספר זה הוא חלק מתרי עשר. למרות שהם נקראים "נביאים קטנים" (בגלל אורך הספרים), יש להם חשיבות תיאולוגית משמעותית; הם מתמקדים בנושאים של בניית בית המקדש ושיקום עתידי. זכריה הנביא חי בזמן בניית בית המקדש השני, וככזה, הוא דיבר אל עם עייף, בטראומה מ-70 שנות גלות, ולא בטוח אם יש לו את הכוח לבנות מחדש.

בפרקים אלו, לנביא יש חזון של מנורת זהב עם שבעה נרות ושני עצי זית לידה (זכריה ד:ב). הוא שואל את המלאך לפשר הדבר, והמלאך מוסר את המשפט המפורסם: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת". ישנם שני קשרים לחנוכה הקשורים להפטרה (זכריה ב:יד – ד:ז): דימוי המנורה הקשור לנס פך השמן הטהור שנמשך שמונה ימים, וניצחון המכבים – שהיו חלשים צבאית – על היוונים. ניצחון המכבים לא נבע מעליונות צבאית ("חיל") אלא מהתערבות אלוהית ("רוחי").

הפטרה זו נקראת לעיתים קרובות כאשר פרשת ויגש נופלת בשבת חנוכה; הרבי מליובאוויטש מצייר הקבלה ישירה וניגוד בין האיחוד הדומע בפרשה זו בין יוסף ובנימין לבין מסר התקווה המועבר בהפטרת חנוכה (ליקוטי שיחות כרך י', כרך כ"ה ושיחת פרשת ויגש).

"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מ"ה:י"ד).

לפי רש"י ובראשית רבה, יוסף בכה משום שחזה ברוח הקודש ששני בתי המקדש שעתידים להיבנות בחלקו של בנימין עתידים להיחרב. בנימין בכה משום שחזה שמשכן שילה עתיד להיבנות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב. (לכן יוסף בכה על "צווארי" בנימין – לשון רבים, אך בנימין בכה על "צווארו" של יוסף – לשון יחיד). הבכי שלהם היה ספציפית על הארעיות והחורבן של משכן ה' בקרב העם היהודי.

הקשר בין ההפטרה (זכריה ב:יד) לבין המדרש בפרשה (בראשית מ"ה:י"ד) בנוגע לבכי של יוסף ובנימין טמון בניגוד בין הטבע הזמני של המקדשים המוקדמים (שגרמו לבכי) לבין הטבע הנצחי של המקדש הסופי (שמביא את השירה). האחים בכו כי ראו שמשכן השכינה יהיה זמני ויסתיים בחורבן ובגלות. זכריה קורא "רני ושמחי", ההפך מבכי, כי הוא מבטיח מציאות עתידית שבה ה' אומר "ושכנתי בתוכך" – באופן קבוע. מכיוון שבית המקדש הסופי הזה לעולם לא ייחרב, אין צורך בבכי – אלא רק בשמחה.

חנוכה חוגג את חנוכת בית המקדש מחדש. בעוד יוסף בכה על חורבנו, ההפטרה מזכירה לנו את המטרה הסופית: האור והנוכחות הנצחיים של אלוהים שלא יכבו. חיבור זה בין ההפטרה לפרשה חושף את ההתעלות (Transcendence) של האהבה בין שני האחים.

להתאבל על האפר מול לשמר את האש

יש סיפור שקראתי כשהייתי נערה שמדגיש עד כמה הכמיהה וחזון הגאולה של יוסף הדהדו לאורך הדורות.

ד"ר יהודית גרונפלד ניחמה – ונוחמה – על ידי פליטים יהודים שהוחזקו בקפריסין במחנות המעצר הבריטיים. אף על פי שהיא עצמה ניצלה מאושוויץ ומצעדת המוות, גם היא חוותה אובדן גדול כתוצאה מהשואה. לאחר שבילתה את רוב המלחמה בשפילד, בחינוך וטיפול בילדים יהודים שפונו לאזורים הכפריים, היא לא הבינה עד כמה הפכה ל"אנגליה".

היא מעדה על יתד של אוהל ובאופן אינסטינקטיבי התנצלה בפניו – הרגל בריטי מנומס שרכשה. הגינונים הללו, שפיתחה לאחר שנים של מגורים באנגליה, הזכירו לבנות את השובים שלהן והן התייחסו אליה בקרירות. אולם, כשהן גילו שהיא הייתה "יד ימינה" של שרה שנירר, אם תנועת בית יעקב, כל חשדותיהן נמוגו. נערה אחת שיתפה בהתלהבות דבר תורה המבוסס על משל מדרשי שעבר בין בנות בית יעקב במחנות הריכוז.

משיח בן יוסף נשאל: "איזו מתנה אתה רוצה?". הוא השיב, "חיים", וכל המלאכים זעקו בהשתאות ובפליאה. כיצד הייתה לו חוכמה והקרבה עצמית לבקש מתנה כה משמעותית? החכמים הקדושים שאלו: "מה היה ייחודי בבקשתו? לכל נמלה ולכל גבעול דשא יש חיים." ובכל זאת – הוא לא ביקש חיים פשוטים כפי שאת ואני מבינים זאת.

"השם," הוא אמר, "אני רואה שעם ישראל יסבול נוראות בגלות. אני רוצה להיות אור; מקור לנחמה. אנא, תן לי חיים – לחיות בלבבות שלהם – ולתת להם תקווה ברגעים האפלים ביותר שלהם."

המקור לתובנה זו הוא שיחה בתלמוד (סוכה נב ע"א) שבה משיח בן דוד רואה את משיח בן יוסף נהרג לנגד עיניו, ובבהלה – הוא מתחנן לאלוהים לחיים, שלא ייהרג כמו קודמו. בפרשנות זו של הקטע (ספר קול התור), כאשר למשיח בן יוסף מוצע גורל, הוא מבקש מאלוהים חיים, לא למען עצמו, אלא כדי שיוכל לרדת לגלות ולהיות "כוח החיים" שמחזיק את העם היהודי מבפנים. המלאכים נדהמים כי בדרך כלל, נשמה מחפשת עילוי (גן עדן, גבהים רוחניים). נשמה זו, לעומת זאת, ביקשה "חיים" המוגדרים לא כהישרדות אישית, אלא כהקרבה עצמית – להתקיים כלב הפועם של אומה סובלת.

ד"ר גרונפלד התרגשה. זה היה מדרש שלמדה מאביה בשולחן השבת בביתה בגרמניה ושיתפה עם רבות מתלמידותיה כשלימדה עם שרה שנירר בקרקוב, פולין. לראות את אביה חי דרך התורה שלימד אותה הרגיע אותה והזכיר לה שלמרות הסבל והרדיפות שלנו, העם היהודי ימשיך לחיות.

"חשיבות המסורת – זה משהו שצריך לשמר – מסורת איננה סגידה לאפר, אלא שמירה על האש." (יהושע גולדגלנץ, תלמיד ישיבת נתיב אריה).

בלילות האפלים ביותר – אנחנו האור

לפני שני לילות הלכתי למסיבת חנוכה השנתית של "יד לאחים". נשים וילדים שניצלו בזכות הפעילות שלהם מוזמנים לאירועים אלה כדי לקבל חיזוק, לאכול אוכל טעים וליהנות.

הרב שמואל ליפשיץ, בנו של הרב שלום בער ליפשיץ, מייסד הארגון והמנכ"ל הנוכחי, עמד מולנו, מחייך מאוזן לאוזן, לצד הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית. המנהיגים העסוקים הללו התכבדו ושמחו לשלב ידיים ולברך אותנו. האהבה בלבם לכל אחת ואחת מאיתנו הייתה ניכרת. עמידתם ונוכחותם העבירו מסר מעבר למילים המדוברות שלהם: "אתן חשובות. אנחנו רואים אתכן, אנחנו שומעים אתכן ואנחנו עומדים איתכן – תמיד."

חברת הכנסת המכהנת, לימור סון הר-מלך, כיבדה אותנו גם היא בדברי אהבה וחוכמה. ישבתי על קצה הכיסא כשהיא תיארה בפירוט חי את היום שבו בעלה, שלום "שולי" הר-מלך, נרצח על ידי מחבלים לנגד עיניה (28 באוגוסט 2003). הם נסעו ליד חומש, לאורך כביש 60, כשהחלו לירות עליהם. בחודש השישי להריונה, היא הבינה שנפגעה ושבעלה אינו מגיב.

בדרך נס, חייל ורופא עברו זמן קצר לאחר שנפגעו והיא הצליחה לסמן להם לעצור. הרופא הביט בבעלה ואמר: "את צריכה לדאוג לעצמך עכשיו." תחת מחאה היא השאירה את בעלה בצד הדרך ופנתה לבית החולים. בזמן הנסיעה באמבולנס שמעה את הרופא מדווח בקשר שבעלה נקבע כמת.

"אני לא רוצה להפוך את זה לפוליטי," היא אמרה לנו. "היום, אני הקול המוביל התומך בעונש מוות למחבלים מורשעים. אם המפלצות האלה רק היו יודעות שהאישה ההרה שאת בעלה ירו והרגו תהיה יום אחד זו שתחתום על גזר דין המוות שלהם."

המשפט הזה גרר מחיאות כפיים – לא משום שאנו חוגגים הרס, אלא משום שעמדו בפנינו פני החוסן היהודי. ראינו אישה שסירבה להתכווץ בתבוסה; במקום זאת, היא קמה מהאפר של אותו פיגוע דרכים כדי לעמוד מול מעניה לא כקורבן, אלא כלוחמת. זה לא היה פיזי – זה היה רוחני. הערצתנו לא הייתה להצעת חוק בכנסת; זו הייתה חגיגה של היפוך הגורל – האישה שהושארה למות היא כעת זו שמחזיקה בעט.

למרבה המזל, בנה בן השנה וחצי נשאר עם סביו ושרד את אביו. גם היא שרדה, אך הם לא הצליחו לעצור את הלידה. באותו יום היא ילדה תינוקת, שרה – שנולדה שלוש שעות לאחר שאביה נהרג על קידוש השם. היא שרדה את הפגייה ולפני ארבעה חודשים התחתנה במערת המכפלה.

עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר, לימור היא כעת אם לעשרה. היא נישאה מחדש מספר שנים לאחר הטרגדיה והקימה משפחה יפה עם בעלה החדש. בחתונה שלה האורחים קיבלו כרטיסי הושבה שעליהם כתוב הפסוק: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהוָה אוֹר לִי" (מיכה ז:ח).

בנוסף להיותה חברת כנסת מכהנת, לימור היא סבתא לילד קטן בשם "עוז מרדכי" – סמל חי לכוח הסבל של העם היהודי.

היא השאירה אותנו עם מסר אחרון. אנחנו, העם היהודי, מתקיימים מחוץ לחוקי הטבע – איך עוד אפשר להסביר את הישרדותנו?

"במקום הכי נמוך – משם אני נובעת".

"במעמקים הנמוכים ביותר," היא הדגישה, "שם אנו מצמיחים נבט חדש. בצללים העמוקים והאפלים ביותר; משם אנו מדליקים את האור הבהיר ביותר שלנו."

החושך לא יכול לנצח אותנו כי אנחנו האור.

הערת שוליים של המחברת: כדי לא לקטוע את זרימת הסיפור, מיקמתי את הרקע ההיסטורי, התווים והניתוח התיאולוגי המעמיק בנספחים למטה. אנא ראי בחלק זה מדריך עזר לחקירת הנושאים שהועלו במאמרי לעומק.


נספחים (Appendices in Hebrew)

נספח א': "רני בת ציון" ושירים נוספים הקשורים לגאולה

1. רני ושמחי בת ציון – מילים ותווים
(המקורות בעברית כבר מופיעים בטקסט שלך, אז אשאיר אותם כפי שהם).

2. מנורה (אברהם פריד)
"עשינו לך מנורה בימי משה, וכבתה, עשינו לך מנורה בימי שלמה, וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינין אלא לאורך".
(ילקוט שמעוני, ישעיהו ס').

3. הבן יקיר לי אפרים
משיח בן יוסף נקרא גם משיח בן אפרים. שיר זה מסמל את אהבתו הנצחית של האל לעם ישראל.
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים. כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד. עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". (ירמיהו ל"א:י"ט).

4. האיש מווילנה (The Man from Vilna)
שיר זה נכתב והולחן על ידי אייבי רוטנברג. המילים מספרות סיפור נוגע ללב על המפגש של המספר עם ניצול שואה קשיש מווילנה, המשתף סיפור המדגיש נושאים של אמונה, היסטוריה והתמדה.
(הערה: אם קהל היעד דובר עברית, נהוג להשאיר את השיר באנגלית או לתרגם רק את הרעיון הכללי, כיוון שזהו שיר אמריקאי מוכר. להלן תרגום חופשי של הפזמון לטובת הקורא):
"רקדנו סביב במעגלים כאילו העולם לא עשה שום רע, מהערב ועד הבוקר, ממלאים את בית הכנסת בשיר. למרות שלא היו לנו ספרי תורה לחבק קרוב לליבנו, במקומם החזקנו את העתיד של עבר כה קרוע..."


נספח ב': מקורות קריאת ההפטרה

מה משמעות המילה "הפטרה"?
המילה "הפטרה" מגיעה מהשורש פ-ט-ר, שמשמעותו "לסיים" או "להיפרד", שכן הקריאה מסיימת את חלק הקריאה בכתבי הקודש לפני שהתפילה ממשיכה. היא קשורה למילה "פטור", ומרמזת על הרעיון שעל ידי קריאה בנביאים, הקהל יצא ידי חובה (או קיבל "פטור") מקריאת פרשת השבוע בתקופות של גזירות ושמד (אבודרהם, סדר שחרית של שבת; לבוש רפ"ד:א').
לפי "ערוך השולחן" (רפ"ד:א'), השורש פ-ט-ר מתייחס לפרשנות של "פתיחה" – כיוון שהיא מסמנת את תחילתו של חלק חדש בתפילה.

מתי הונהגה ההפטרה ומדוע?
למנהג ההפטרה עצמו יש קשר לחנוכה, שכן מקורות מסוימים מציינים שמנהג זה הונהג בסביבות שנת 168 לפני הספירה, בתקופת הדיכוי היווני-סורי תחת אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס), שאסר על היהודים לקרוא בתורה בציבור, ולכן הם קראו בנביאים במקום זאת. זה התרחש ממש לפני מרד המכבים (סיפור חנוכה).

כיצד נבחרות קריאות ההפטרה?
בחירת הפטרה מסוימת נקבעה על פי תוכן פרשת השבוע. התלמוד מדגיש שההפטרה צריכה להיות דומה, בדרך כלשהי, לפרשה. ההפטרות קשורות מבחינה נושאית לפרשה ולעיתים קרובות מכילות מילים וביטויים מקבילים. ביטויים אלו שיחקו תפקיד משמעותי ב"התאמת" הפטרה לפרשה שלה. דמיון זה היה משמעותי במיוחד, לפי האבודרהם, בשל מטרת ההפטרה לשמש כתחליף לקריאת התורה בזמני רדיפה. מילים וביטויים אלו הזכירו לעם ישראל את פרשת התורה המתאימה.
בתקופת "שלושת השבועות" שלפני תשעה באב ובשבעת השבועות שלאחר מכן עד ראש השנה, ההפטרות מתרכזות בנושאי סבל ונחמה, ללא קשר לפרשה הספציפית. כמו כן, ישנם זמנים נוספים בהם מחליפים את ההפטרה הרגילה, כגון בחגים, בראש חודש, וכאשר ראש חודש חל ביום ראשון ("מחר חודש").


נספח ג': להגנת חכמינו – הפרכת הטענה המטעה לגבי ישעיהו נ"ג

חכמינו הקדושים (חז"ל) בוודאי אינם זקוקים להגנתי. אני משתפת מחשבות אלו כדי להעמיק את אמונת החכמים שלי ואת הערכתי לתורה שבעל פה. בתחילה היססתי לפרסם זאת; חששתי שהנושא הרגיש עלול לגרום לאי-נוחות בקרב יהודים אורתודוקסים, או לחלופין, להיתפס כפוגעני בעיני קוראים נוצרים. עם זאת, בני דחק בי לא לצנזר את עצמי, ואמר: "את צריכה תמיד לכתוב את מה שאת מאמינה בו".

מעניין שחנוכה חופף לחג הנוצרי הידוע ביותר. לכן, כשהחלטתי לכתוב מאמר על הפטרת חנוכה, ידעתי שעליי להתייחס לשקר שלפיו חכמינו ניסו לצנזר את פרק נ"ג בישעיהו – כשהם מצטטים כ"הוכחה" את העובדה שפרק זה אינו נקרא בבית הכנסת כהפטרה. זוהי ה"הוכחה" היחידה שיש למיסיונרים להאשמה זו, שכן מעולם לא הודפס ספר ישעיהו שבו פרק זה (או כל פרק אחר) חסר.

אני מכבדת נוצרים ועוקבת אחר הדוגמה של יוליוס ציס מ"יהודים למען יהדות", הרב פרייטג, הרב עמנואל שוחט ואחרים, המאמינים שאין לזלזל באמונתם של אחרים. בנספח זה אני מבקשת רק להגיב למצג השווא הנפוץ לגבי מנהג ההפטרה.
ישנם פרקים רבים בנביאים ובכתובים שאינם חלק מקריאות ההפטרה. ישעיהו נ"ג רחוק מלהיות הפרק היחיד שאינו נכלל. יתרה מכך, ההפטרה היא מנהג עתיק, הרבה לפני תקופת המשנה (שנחתמה בתחילת המאה השלישית לספירה, הרבה לפני שהנצרות התבססה). המשנה מתייחסת רבות למנהג זה (מגילה פרק ג'). לכן, בלתי אפשרי שהחכמים השמיטו פרק זה כדי להסתיר התייחסות לאדם שטרם היה קיים או כדי להטעות לגבי דת שטרם נוסדה.

כללתי להלן הודעה מיהושע גולדגלנץ, תלמיד ישיבת "נתיב אריה" בעיר העתיקה בירושלים. בפוסט זה הוא סיפק בהירות נוספת להצהרותיו הקודמות בנוגע לישעיהו נ"ג, שם ציטט את פירוש רש"י ל"עבד ה'" כמתייחס לעם ישראל.

יהושע כותב: "לגבי ישעיהו נ"ג: נראה שזה הוצא מהקשרו, כפי שמוכח בישעיהו מ"א:ח ומ"ט:ג, שם הוא מתייחס לישראל כעבד: 'וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי' (מ"א:ח); 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' (מ"ט:ג)... לגבי הרעיון של משיח שמת על חטאינו: יחזקאל (י"ח:כ-כ"א) מבהיר שאין מושג כזה בתנ"ך: 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֺן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֺן הַבֵּן...'. יתרה מכך, המלך שלמה הבהיר שכפרה יכולה להתרחש ללא מערכת הקורבנות (מלכים א', ח':מ"ו-נ')."

להלן כמה מהפסוקים ופירוש רש"י התואמים את תורת הגר"א והחסידות כפי שנמסרו על ידי ד"ר יהודית גרונפלד:
(הפסוקים ורש"י כבר מופיעים בטקסט שלך בעברית).


נספח ד': הבנה דיאלקטית של משיח בן יוסף

האגדה במסכת סוכה (נב ע"א) חוקרת את היחסים בין שתי הדמויות המשיחיות: משיח בן יוסף, דמות לוחמת המובילה את הקרבות הפיזיים של ישראל (המקושרת לעיתים למלחמת גוג ומגוג) ומיועדת למות בקרב, ומשיח בן דוד, הגואל הסופי שמביא שלמות רוחנית ושלום נצחי.

בקטע זה, המשיח בן דוד רואה את מותו של קודמו ומבקש מה' רק חיים. ה' מנחם אותו בכך שהישרדותו מובטחת. הסיפור שד"ר גרונפלד לימדה את תלמידותיה מעניק פרשנות מחודשת לקטע זה, שמטרתה להאדיר את משיח בן יוסף. זה תואם את תורת הגאון מווילנה (הגר"א), שלימד שמשיח בן יוסף אינו "משיח שנכשל" ומת, אלא הכוח של הישרדות רוחנית בתוך חשכת הגלות.

דבר זה מובא בספר "קול התור" (פרק א', סעיף ב' ופרק ב', סעיף ל"ט), שנכתב על ידי רבי הלל משקלוב, תלמיד הגר"א. הגר"א מלמד שהגאולה מתרחשת בשני שלבים: משיח בן יוסף אחראי על הצד החומרי (גשמיות) של הגאולה – קיבוץ גלויות ובניין הארץ, בעוד משיח בן דוד אחראי על הצד הרוחני. יתרה מכך, הגר"א מלמד שלמרות שהגמרא אומרת שמשיח בן יוסף עתיד למות, גזירה זו יכולה להתבטל על ידי "התעוררות דלתתא" ומעשים טובים. כוחו של משיח בן יוסף חייב לחיות בתוכנו.


נספח ה': ד"ר יהודית גרונפלד

כשחיפשתי מקורות לסיפור על משיח בן יוסף, חשבתי בתחילה שקראתי אותו בספר "בנות הגורל" (Daughters of Destiny). אם לא שם, ככל הנראה ניתן למצוא אותו באחד מהאוספים הבאים:

  1. "Daughters of Destiny" – בעריכת דבורה רובין.

  2. "המלכה של בית יעקב" (The Queen of Bais Yaakov) – ביוגרפיה מאת מרים דנסקי.

  3. "שפילד" (Shefford) – זיכרונותיה של ד"ר גרונפלד מימי המלחמה.

  4. "The Jewish Observer" – מאמרים שכתבה לפרסומי אגודת ישראל.


נספח ו': מניין החטופים

במהלך המלחמה, חברי בית כנסת ברסלב מקומי גילו דרך "לתפוס שתי ציפורים במכה אחת". בית הכנסת שלהם היה צפוף, והם הבינו שיש נתק בין התפילות של הדתיים לשובם של החטופים לבין המחאות ברחוב עזה, שהורכבו ברובן מיהודים חילונים. כולנו רצינו את אותם הדברים. רחוב עזה, מקום של חיי לילה, מעולם לא היה בו בית כנסת. פעילים שכרו חנות ריקה, מצאו רב כריזמטי, ובנו קהילה חדשה. פעמיים במהלך סוכות הם שכנעו את העירייה לסגור את הרחוב העמוס ביותר בירושלים כדי לחגוג עם תזמורת חיה וריקודים. תודה לאל שכל החטופים החיים חזרו (במסגרת העסקאות), אך בית הכנסת הצנוע הזה עדיין נקרא "מניין החטופים". הוכחה לכך שבלילות האפלים ביותר, אנו קמים מהאפר.


נספח ז': המשמעות מאחורי הכותרת

"צווארי בנימין" מתייחס לפירוש רש"י ש"שני הצווארים" מתייחסים לשני בתי המקדש ולעתיד הנבואי, ולא רק לחיבוק בין אחים. יוסף ראה ברוח הנבואה את המקדשים העתידיים ואת חורבנם. חזון זה עורר את תגובתו הרגשית – בכי וגעגוע. המילה "התעלות" (Transcendence) לוכדת את מהות הניתוח שלי: הרגע הזה לא היה רק איחוד פיזי, אלא משהו גבוה יותר – נצח, המקדש, וההיסטוריה היהודית.


נספח ח': יד לאחים

ארגון "יד לאחים" הוקם בשנת 1950 על ידי הרב שלום בער ליפשיץ זצ"ל. הוא הקים את הארגון כדי לסייע לעולים ממדינות מצוקה, כולל תימן, מרוקו, תוניס, רוסיה ורומניה. באופן חריג בחוגים החרדיים, הוא החל את פעילות הקירוב שלו כבחור צעיר, עוד לפני נישואיו. השמועה נפוצה, ויותר ויותר אנשים פנו אליו לעזרה.
עד היום, יד לאחים הציל נשים וילדים יהודים רבים שרצו לעזוב נישואים עם בן זוג לא יהודי. אישה אחת שפגשתי במסיבה חולצה במבצע מעין-צבאי בשל איומים באלימות. פגשתי את בנימין קלוגר ומרדכי פריזיס דרך המחלקה למאבק במיסיון; אנשים אלו מקיימים חברויות עמוקות עם לא-יהודים ואינם מונעים משנאה. המשימה שלהם היא להבטיח שאף יהודי לא יישאר מאחור.


נספח ט': מטרות אישיות ושליחות

כתוצאה מהמפגשים והתובנות המתוארים במאמר זה, הצבתי לעצמי מספר מטרות מעשיות להפצת אור:

  1. לשתף פעולה עם "יד לאחים" לגיוס כספים וארגון שבתון לכל הנשים והילדים שהם הצילו.

  2. לכתוב מאמר המתאר כיצד נעשיתי מעורבת עם "יד לאחים".

  3. ליצור דף תווים משופר לשיר שהעניק השראה למאמר זה: "רני ושמחי".

  4. ליצור הצעה למדיניות ציבורית לשילוב והגברת החינוך המוזיקלי לילדים בישראל, ולהציג את התוכנית ללימור סון הר-מלך כדי לקדם את האג'נדה בכנסת.___________________________________________________


Arabic (العربية)


ملاحظة المؤلفة: هذا هو المقال الأول في سلسلة مخطط لها تركز على الدروس الخالدة التي يمكننا استخلاصها من صمود وحكمة النبي يوسف الصديق.


في هذا المقال، أغوص في رسالة أمل مرتبطة بعيد "الحانوكا"، والتي ساندتني خلال بعض أكثر لحظات حياتي ظلمة، وساعدتني على تبني موقف من التفاؤל والتطلع نحو المستقبل.


بعد الغوص العميق في المصادر المدراشية، ناضلت للعثور على الكلمات لنسج الأفكار معًا. لم تقع القطع في مكانها إلا بعد أن شاهدت مقابلة مع أدريانا روز (#nowJewishNanny) وإيلون جولد. سماع أدريانا تشارك انتصاراتها وصراعاتها مع الصحة العقلية خلال عملية اعتناقها لليهودية وفر لي الشرارة التي كنت أحتاجها لربط النصوص القديمة بواقعنا الحديث.


عزيزتي أدريانا،


شكرًا لك على مقابلتك الأخيرة لدعم منظمة "عموديم". أنا أعيش في إسرائيل، وأنا عميلة لديهم منذ ما يقرب من ست سنوات. لقد ساعدوني في العثور على طبيب نفسي ممتاز من خلال "صندوق المرضى" (كوبات حوليم) الخاص بي (بدون تكلفة إضافية)، وكانت مسؤولة الحالة المعينة لي بمثابة مرساة ومورد قيم. في القدس، نقلت "عموديم" دعمها إلى المستوى التالي من خلال افتتاح "مركز القدس للعلاج" (JTC) بالشراكة مع مدرسة "فورتسفايلر" للخدمة الاجتماعية. أنا شخصياً مررت بالعديد من المحاولات والأخطاء في البحث عن معالج، لذا بدأت العلاج في عيادتهم بتفاؤل حذر في الأسبوع الماضي.


كان اختيارك لمشاركة تحديات الصحة العقلية التي واجهتها خلال عملية اعتناقك لليهودية عملاً هائلاً من الشجاعة. تسلط قصتك الضوء على مدى العزلة التي يمكن أن يسببها القلق. كما ذكرتِ، جزء من ذلك القلق جاء من عدم اليقين في عملية التحول – كم من الوقت ستستغرق وما إذا كنتِ ستقبلين من قبل المحكمة الدينية (بيت الدين) بعد كل جهودك. أستطيع أن أتخيل أن آخر شيء كنت ترغبين في القيام به هو الكشف عن هذا الضعف لأي يهودي متدين خوفًا من أن يؤدي ذلك إلى عرقلة عملية اعتناقك.


سألك إيلون لماذا أردتِ أن تصبحي يهودية في عصر يتزايد فيه التمييز ضد اليهود. أنا أشعر بالفضول من أين وجدت القوة للمضي قدمًا في ذلك نظرًا للتحديات العاطفية الداخلية التي واجهتها. الضعف هو توازن دقيق، وأريدك أن تعرفي أن مثابرتك كان لها تأثير كبير عليّ. على الرغم من أنني ولدت يهودية، كانت هناك مرات عديدة شعرت فيها أنني لا أريد الاستمرار. عندما يدافع صوت مرئي ومحترم مثلك عن الخدمات التي تقدمها "عموديم"، فإن ذلك قوي في كسر وصمة العار.


تحدثتِ عن "مودي أني" (صلاة الشكر الصباحية) وكيف أن وصية "هاكارات هاتوف" (الامتنان) تمنحك القوة (حيزوك) لتكوني امرأة يهودية سعيدة وصحية. اسمحي لي أن أرد الجميل وأشاركك بعض الأفكار المتعلقة بـ "الحانوكا" التي منحتني القوة على مر السنين.


أدينا (أدريانا)، كمعتنقة لليهودية، أنتِ تنضمين إلى صفوف العمالقة الذين سبقوك، بما في ذلك: أونكيلوس، والنبي عوبديا، وراعوث، وأفراهام بن أفراهام من ليتوانيا. في المقال التالي، آمل أن أمنحك فهمًا أعمق لتراثنا المشترك والمجيد.


مع خالص التقدير،


دينا بوليشوك؛ القدس، إسرائيل


العثور على الضوء داخل الظلام


لفهم سبب كون هذه المدراشيم (التفاسير) شخصية جدًا بالنسبة لي، يجب أن أعود إلى الوراء 17 عامًا ونصف، عندما اكتشفت لأول مرة أنني حامل بابني. عادةً ما يكون الحمل وقتًا سعيدًا، لكنني كنت في مكان مظلم للغاية - وهي المرة الأولى في حياتي التي بدأت فيها بالتفكير في الانتحار. لم تكن العلاقة بيني وبين والد طفلي تساعد على سلامتي العاطفية، ومع ذلك تعلمت أن الطلاق خطيئة فظيعة؛ لم يبدُ المغادرة خيارًا.


انفصلنا بعد فترة وجيزة من عيد الفصح، لكن الأفكار المظلمة لم تختف. كنت محرجة لأنني وضعت نفسي في هذا المأزق وممزقة حول مسار العمل الصحيح. واجهت ضغطًا هائلاً من العائلة والأصدقاء والحاخامات الموقرين للعودة إلى وضع كنت أعلم أنني لا أستطيع النجاح فيه. كنت أشعر بالخجل، والتناقض، وعدم الاستعداد. كل سنوات تعليمي لم تعطني نموذجًا لما يجب فعله عندما تنقلب الحياة رأسًا على عقب.


اقترب عيد "شافوعوت" (الأسابيع) وترسخ الواقع: سأكون أمًا عازبة. كنت على وشك الدخول في برنامج ماجستير في أمراض النطق واللغة، غير متأكدة من كيفية إعالة نفسي ماليًا أو عاطفيًا أثناء رعاية الحياة التي تنمو بداخلي. كان الخوف يشلني. كيف لي أن أربي طفلاً في عالم بدا الآن غريبًا، لا يرحم، ومظلمًا؟ لم أستطع اللجوء إلى الأصدقاء للحصول على الدعم، حيث تم تحذيري لإخفاء حالتي الاجتماعية. للحفاظ على هذا السر عن العالم، عزلت نفسي، وانزلقت في اكتئاب عميق.


خلال تلك الأيام المظلمة، لجأت إلى "سفر راعوث" للتوجيه. كان الوقت مناسبًا، حيث يُقرأ السفر في عيد "شافوعوت". لطالما أحببت هذا السفر - والآن أصبح شريان حياة. استخلصت دروسًا غنية من رحلتها، ووجدت العزاء في حقيقة أنها كغريبة وأرملة، دخلت هي أيضًا عالم الأمومة في ظروف غريبة وصعبة. جاء ابنها عوبيد إلى العالم وسط خسارة كبيرة، ومع ذلك أصبحت من خلاله الأم الكبرى للسلالة الداودية، التي سيولد منها المسيح يومًا ما. على الرغم من انفصالي عنها بالمكان والزمان، شعرت بارتباط عميق بهذه المرأة الرائعة التي أبحرت في المجهول بنعمة وشجاعة. قصتها قوتني، وأعطتني القوة للاستمرار. قررت أنه إذا كان الطفل فتاة، فسيتم تسميتها راعوث.


مع تحول الربيع إلى صيف، فكرت في الاسم الذي سأختاره إذا رزقت بصبي. كنت أعلم أنني سأسميه تيمناً بأخي مناحيم مندل أفروم، رحمه الله، الذي توفي في وقت سابق من ذلك العام. لقد أنعم الله عليّ بصبي صغير جميل وثمين، وهو اليوم شاب وسيم. اسمه حاييم مناحيم؛ أضفت "حاييم" (حياة) حتى يحظى ابني بحياة طويلة، على عكس أخي مناحيم الذي توفي في أوائل العشرينات من عمره.


في الليلة التي سبقت ختانه، قررت الترتيب: أولاً حاييم (حياة)، ثم مناحيم (عزاء).


بينما اتخذت هذا القرار في البداية بناءً على الصوتيات، أدركت أنه يعكس أيضًا معنى أعمق. يقال إن "مناحيم" هو أحد أسماء المسيح. لذلك، تماشى هذا الترتيب المحدد مع "مدراش" عن "مسيح بن يوسف" الذي حملني خلال "الأسابيع الثلاثة" من الحداد، و"شيفا دنيخامتا" (سبعة أسابيع من العزاء)، والأيام المهيبة، وعيد المظال، وفرحة التوراة، وصولاً إلى ولادته.


(المصادر: إيخا راباه 1:51؛ يروشالمي براخوت 2:4؛ راعوث راباه 1؛ البابلي، سنهدرين 98ب)


"غني وافرحي يا ابنة صهيون"


كنت في السابعة عشرة من عمري - نفس عمر ابني الآن - عندما سمعت هذه الأغنية لأول مرة، "راني بات تسيون" (افرحي يا ابنة صهيون)، والتي أريد مشاركتها معك. إنها قطعة نادرة؛ ولعدم تمكني من العثور على تسجيل لها عبر الإنترنت، عملت مع معلمة الموسيقى الخاصة بي لتدوين اللحن حتى يجد الآخرون نفس الراحة فيه التي وجدتها أنا.

كلمات الأغنية مذهلة: "تَرَنَّمِي وَافْرَحِي يَا بِنْتَ صِهْيَوْنَ، لأَنِّي هأَنَذَا آتِي وَأَسْكُنُ فِي وَسَطِكِ، يَقُولُ الرَّبُّ... وَيَرِثُ الرَّبُّ يَهُوذَا نَصِيبَهُ فِي الأَرْضِ الْمُقَدَّسَةِ وَيَخْتَارُ أُورُشَلِيمَ بَعْدُ." هذه الآيات، المأخوذة من زكريا (2: 14، 16)، هي جزء من قراءة "الهفتاراه" لسبت حانوكا.


حركت الكلمات واللحن مشاعري في كل مرة كنا نغني فيها هذه الأغنية، مما دفعني للبحث عن مصدرها التوراتي لفهم معناها بشكل أفضل. شعرت بالثقة في القيام بذلك بفضل معلمة الأنبياء في الصف الحادي عشر. لقد طبقت منهجًا فريدًا حيث، بدلاً من تغطية السفر فصلاً فصلاً، درسنا "الهفتاراه" للسبت القادم. جهزني فصلها بالأدوات لتحليل النص وغرس فيّ تقديرًا مدى الحياة لـ "الهفتاراه". لقد أسرتنا دروسها - ليس فقط لأنها كانت ضليعة في المادة، ولكن لأنها أظهرت احترامًا حقيقيًا لنا، ونظرت إلينا كشابات لهن عقولهن الخاصة. بينما كان لدي العديد من المعلمين الرائعين الذين أتذكرهم باعتزاز، كانت هي، في كثير من النواحي، المعلمة الأولى التي زودتني باللبنات الأساسية للتفكير بنفسي.


رؤية زكريا


بدأت عادة قراءة "الهفتاراه" عندما منع اليونانيون (العدو في قصة حانوكا) قراءة لفافة التوراة. للحفاظ على تقليد قراءة القسم الأسبوعي (البارشاه) حيًا، اختار الحكماء قراءات من الأنبياء تشترك في موضوع مع جزء التوراة المحظور.


في سبت حانوكا نقرأ من سفر زكريا. هذا السفر جزء من الأنبياء الصغار (تري أسار). على الرغم من تسميتها "صغيرة"، إلا أن هذه الكتب تحمل أهمية لاهوتية كبيرة؛ فهي تركز على مواضيع إعادة بناء الهيكل والترميم المستقبلي. عاش النبي زكريا خلال فترة بناء الهيكل الثاني، وعلى هذا النحو، كان يتحدث إلى شعب متعب، مصدوم من 70 عامًا من المنفى، وغير متأكد مما إذا كان لديه القوة لإعادة البناء.


في هذه الفصول، يرى النبي رؤية لمنارة ذهبية بسبعة سُرُج وشجرتي زيتون بجانبها (زكريا 4: 2). يسأل الملاك عما يعنيه ذلك، ويقدم الملاك السطر الشهير: "لاَ بِالْقُدْرَةِ وَلاَ بِالْقُوَّةِ، بَلْ بِرُوحِي قَالَ رَبُّ الْجُنُودِ". هناك رابطان بـ حانوكا يتعلقان بـ "الهفتاراه": صورة المنارة المتعلقة بمعجزة الزيت النقي الذي استمر ثمانية أيام وانتصار المكابيين - الذين كانوا ضعفاء عسكريًا - على اليونانيين. لم يكن انتصار المكابيين بسبب التفوق العسكري ("القدرة") ولكن بسبب التدخل الإلهي ("روحي").


غالبًا ما تُقرأ هذه "الهفتاراه" عندما يقع قسم "فايغاش" في سبت حانوكا؛ يرسم "الريبه" من لوبافيتش توازيًا مباشرًا وتباينًا بين لم الشمل الدامع في هذا القسم بين يوسف وبنيامين ورسالة الأمل المنقولة في "هفتاراه" حانوكا.


"وَوَقَعَ عَلَى عُنُقَيْ [بصيغة الجمع] بَنْيَامِينَ أَخِيهِ وَبَكَى، وَبَكَى بَنْيَامِينُ عَلَى عُنُقِهِ [بصيغة المفرد]." (التكوين 45: 14)


وفقًا لراشي ومدراش التكوين، بكى يوسف لأنه تنبأ من خلال الروح القدس أن الهيكلين اللذين كان مقدرًا بناؤهما في منطقة بنيامين سيتم تدميرهما في النهاية. وبكى بنيامين لأنه تنبأ بأن خيمة شيلوه كان مقدرًا بناؤها في منطقة يوسف وسيتم تدميرها. (لذا بكى يوسف على "أعناق" بنيامين - بصيغة الجمع، لكن بنيامين بكى على "عنق" يوسف - بصيغة المفرد). كان بكاؤهم تحديدًا على عدم الدوام وتدمير مسكن الله بين الشعب اليهودي.


يكمن الرابط بين "الهفتاراه" (زكريا 2: 14) والمدراش في القسم (التكوين 45: 14) فيما يتعلق ببكاء يوسف وبنيامين في التباين بين الطبيعة المؤقتة للمقدسات السابقة (التي سببت البكاء) والطبيعة الأبدية للمقدس النهائي (الذي يجلب الغناء). بكى الإخوة لأنهم رأوا أن مسكن الوجود الإلهي سيكون مؤقتًا وينتهي بالدمار والمنفى. ينادي زكريا "تَرَنَّمِي وَافْرَحِي"، عكس البكاء، لأنه يعد بواقع مستقبلي حيث يقول الرب "وَأَسْكُنُ فِي وَسَطِكِ" - بشكل دائم. نظرًا لأن هذا الهيكل النهائي لن يتم تدميره أبدًا، فلا حاجة للبكاء - بل الفرح فقط.


يحتفل حانوكا بإعادة تكريس الهيكل. بينما بكى يوسف لدماره، تذكرنا "الهفتاراه" بالهدف النهائي: النور والوجود الأبديين لله اللذين لن ينطفئا. يكشف هذا الرابط بين "الهفتاراه" والقسم الأسبوعي عن سمو الحب بين الأخوين.


الحداد على الرماد مقابل الحفاظ على النار


هناك قصة قرأتها عندما كنت مراهقة تسلط الضوء على مدى عمق صدى توق يوسف ورؤيته للفداء عبر العصور.


قامت الدكتورة جوديث جرونفيلد بمواساة - وتلقت المواساة من - اللاجئين اليهود الذين كانوا محتجزين في قبرص في معسكرات الاعتقال البريطانية. على الرغم من أنها نجت بنفسها من أوشفيتز ومسيرة الموت، إلا أنها هي أيضًا عانت من خسارة كبيرة نتيجة للهولوكوست. بعد أن أمضت معظم الحرب في شيفيلد، تقوم بتعليم ورعاية الأطفال اليهود الذين تم إجلاؤهم إلى الريف، لم تدرك مدى تأثرها بالثقافة الإنجليزية.


تعثرت في وتد خيمة واعتذرت له بشكل غريزي - وهي عادة بريطانية مهذبة اكتسبتها. ذكرت هذه التصرفات، التي طورتها بعد سنوات من العيش في إنجلترا، الفتيات بآسريهن وعاملنها ببرود. ومع ذلك، عندما اكتشفن أنها كانت "اليد اليمنى" لسارة شنيرير، والدة حركة "بيت يعقوب"، تلاشت كل شكوكهن. شاركت إحدى الفتيات بحماس درسًا في التوراة بناءً على مثل مدراشي تم تداوله بين فتيات "بيت يعقوب" في معسكرات الاعتقال.


سُئل المسيح بن يوسف: "ما الهدية التي تريدها؟". أجاب: "الحياة"، وصرخت جميع الملائكة في رهبة ودهشة. كيف يمكن أن يكون لديه مثل هذه الحكمة والتضحية بالنفس لطلب مثل هذه الهدية ذات المعنى؟ سأل الحكماء القديسون: "ما الفريد في طلبه؟ كل نملة ونصل عشب له حياة." ومع ذلك - لم يطلب حياة بسيطة كما نفهمها أنا وأنت.


قال: "يا رب، أرى أن الشعب اليهودي سيعاني بشكل هائل في المنفى (جالوت). أريد أن أكون نورًا؛ مصدرًا للعزاء. من فضلك، امنحني الحياة - لأعيش في قلوبهم - وأعطهم الأمل خلال أحلك لحظاتهم."


مصدر هذه البصيرة هو محادثة في التلمود (سوكاه 52أ) يرى فيها المسيح بن داود المسيح بن يوسف يُقتل أمام عينيه، وبذعر - يتوسل إلى الله من أجل الحياة، لكي لا يُقتل مثل سلفه. في هذا التفسير للمقطع (كتاب كول هاتور)، عندما يُعرض على المسيح بن يوسف مصير، يطلب من الله الحياة، ليس من أجل نفسه، ولكن حتى يتمكن من النزول إلى المنفى ويكون "قوة الحياة" التي تحافظ على الشعب اليهودي من الداخل. الملائكة في رهبة لأن الروح عادة ما تسعى للارتقاء. لكن هذه الروح طلبت "الحياة" ليس كبقاء شخصي، بل كتضحية بالنفس - لتوجد كقلب نابض لأمة تعاني.


كانت الدكتورة جرونفيلد مبتهجة. كان هذا مدراشًا تعلمته من والدها على مائدة السبت في منزلها في ألمانيا وشاركته مع العديد من طالباتها عندما كانت تدرس مع سارة شنيرير في كراكوف، بولندا. رؤية والدها يعيش من خلال التوراة التي علمها إياها طمأنتها وذكرتها بأنه على الرغم من معاناتنا واضطهادنا، فإن الشعب اليهودي سيستمر في العيش.


"أهمية التقاليد - إنها شيء يحتاج إلى الحفاظ عليه - التقاليد ليست عبادة الرماد، بل هي الحفاظ على النار." (يهوشوا جولدجلانكز، طالب في مدرسة نيتيف أرييه).


في أحلك الليالي - نحن النور


قبل ليلتين، ذهبت إلى حفلة حانوكا السنوية لمنظمة "ياد لأخيم". تتم دعوة النساء والأطفال الذين تم إنقاذهم من خلال جهود التوعية الخاصة بهم إلى هذه الفعاليات للحصول على القوة (حيزوك)، وتناول طعام لذيذ، وقضاء وقت ممتع.


وقف الحاخام شموئيل ليبشيتز، نجل الحاخام شالوم بير ليبشيتز، مؤسس المنظمة ورئيسها التنفيذي الحالي، أمامنا، مبتسمًا من الأذن إلى الأذن، بجانب الحاخام شموئيل إلياهو، الحاخام الأكبر لصفد وعضو مجلس الحاخامية الكبرى. تشرف هؤلاء القادة المشغولون وسعدوا بتشابك الأيدي ومباركتنا. كان الحب في قلوبهم لكل واحد منا واضحًا. نقل موقفهم وحضورهم رسالة تتجاوز كلماتهم المنطوقة: "أنتن مهمات. نحن نراكن، نحن نسمعكن ونحن نقف معكن - دائمًا."


كما كرمتنا ليمور سون هار-ميلخ، وهي عضوة حالية في الكنيست، بكلمات حب وحكمة. جلست على حافة مقعدي وهي تصف بتفاصيل حية اليوم الذي قُتل فيه زوجها، شالوم "شولي" هار-ميلخ، على يد إرهابيين أمام عينيها (28 أغسطس 2003). كانوا يقودون سيارتهم بالقرب من حومش، على طول الطريق 60، عندما بدأ الفلسطينيون بإطلاق النار عليهم. وهي حامل في شهرها السادس، أدركت أنها أصيبت وأن زوجها لا يستجيب.


بأعجوبة، مر جندي وطبيب بعد فترة وجيزة من إصابتهم وتمكنت من الإشارة لهم. ألقى الطبيب نظرة واحدة على زوجها وقال: "عليك أن تعتني بنفسك الآن." وتحت الاحتجاج تركت زوجها على جانب الطريق وتوجهت إلى المستشفى. أثناء ركوبها سيارة الإسعاف سمعت الطبيب يبلغ الإرسالية بأن زوجها قد أعلن وفاته.


قالت لنا: "لا أريد أن أجعل هذا سياسيًا. اليوم، أنا الصوت الرائد الذي يدعو إلى عقوبة الإعدام للإرهابيين المدانين. لو عرف هؤلاء الوحوش فقط أن المرأة الحامل التي أطلقوا النار على زوجها وقتلوه ستكون يومًا ما هي التي توقع على أوامر إعدامهم."


جلب هذا السطر التصفيق - ليس لأننا نحتفل بالدمار ولكن لأننا رأينا أمامنا وجه الصمود اليهودي. رأينا امرأة رفضت الانكماش في الهزيمة؛ بدلاً من ذلك، نهضت من رماد ذلك الهجوم على الطريق لتقف أمام معذبيها ليس كضحية، بل كمحاربة. لم يكن هذا جسديًا - كان روحيًا. لم يكن إعجابنا بمشروع قانون في الكنيست؛ كان احتفالاً بعكس القدر - المرأة التي تُركت للموت هي الآن التي تمسك بالقلم.


لحسن الحظ، بقي ابنها البالغ من العمر عامًا ونصف مع جديه ونجا من والده. هي أيضًا نجت، لكنهم لم يتمكنوا من إيقاف المخاض. في ذلك اليوم، أنجبت طفلة، سارة - ولدت بعد ثلاث ساعات من استشهاد والدها. نجت من وحدة العناية المركزة لحديثي الولادة وقبل أربعة أشهر تزوجت في الحرم الإبراهيمي.


بعد اثنين وعشرين عامًا، ليمور الآن أم لعشرة أطفال. تزوجت مرة أخرى بعد عدة سنوات من المأساة وبنت عائلة جميلة مع زوجها الجديد. في حفل زفافها، تلقى الضيوف بطاقات مكان مكتوب عليها الآية التالية: "لاَ تَشْمَتِي بِي يَا عَدُوَّتِي، إِذَا سَقَطْتُ أَقُومُ. إِذَا جَلَسْتُ فِي الظُّلْمَةِ فَالرَّبُّ نُورٌ لِي." (ميخا 7: 8).


بالإضافة إلى كونها عضوة حالية في الكنيست، ليمور هي جدة لصبي صغير اسمه "عوز مردخاي" - رمز حي لتحمل الشعب اليهودي.


تركتنا برسالة أخيرة. نحن الشعب اليهودي نوجد خارج قوانين الطبيعة - كيف يمكن تفسير بقائنا؟

"في أدنى الأعماق،" أكدت، "هناك ننمي برعمًا جديدًا. في أعمق الظلال وأكثرها ظلمة؛ من هناك نشعل ألمع نور لدينا."


لا يمكن للظلام أن يهزمنا لأننا نحن النور.


حاشية المؤلفة: لتجنب مقاطعة تدفق السرد، وضعت الخلفية التاريخية، والنوتة الموسيقية، والتحليل اللاهوتي الأعمق في الملاحق أدناه. يرجى اعتبار هذا القسم دليلاً مرجعيًا لاستكشاف الموضوعات المثارة في مقالي بعمق أكبر.

___________________________________________________

Spanish (Español)


Nota de la autora: Este es el primero de una serie planeada de artículos que se centran en las lecciones perdurables que podemos extraer de la resiliencia y la sabiduría de Yosef HaTzadik (José el Justo).


En este ensayo, profundizo en un mensaje de esperanza relacionado con Janucá que me ha sostenido en algunos de mis momentos más oscuros, ayudándome a adoptar una postura de optimismo y aspiración hacia el futuro.


Después de sumergirme profundamente en las fuentes midráshicas, luché por encontrar las palabras para tejer las ideas juntas. No fue hasta que vi una entrevista con Adriana Rose (#nowJewishNanny) y Elon Gold que las piezas encajaron en su lugar. Escuchar a Adriana compartir sus triunfos y luchas con la salud mental durante su proceso de conversión me proporcionó la chispa que necesitaba para conectar los textos antiguos con nuestra realidad moderna.


Querida Adriana,


Gracias por tu reciente entrevista en apoyo a Amudim. Vivo en Israel y he sido cliente de ellos durante casi seis años. Me ayudaron a encontrar un excelente psiquiatra a través de mi Kupat Cholim (sin costo de bolsillo), y la trabajadora social asignada a mí fue un ancla y un recurso valioso. En Jerusalén, Amudim llevó su defensa al siguiente nivel al abrir el Centro de Terapia de Jerusalén (JTC) en asociación con la Escuela de Trabajo Social Wurzweiler. Personalmente, he tenido muchos ensayos y errores buscando un terapeuta, así que fue con cauteloso optimismo que comencé la terapia en su clínica la semana pasada.


Tu elección de compartir los desafíos de salud mental que enfrentaste durante tu proceso de conversión fue un enorme acto de valentía. Tu historia destaca cuán aislante puede ser la ansiedad. Como mencionaste, parte de esa ansiedad provenía de la incertidumbre del proceso de conversión: cuánto tiempo tomaría y si serías aceptada por el Bet Din (tribunal rabínico) después de todos tus esfuerzos. Puedo imaginar que lo último que querías hacer era divulgar esta vulnerabilidad a cualquier judío ortodoxo por temor a que descarrilara tu conversión.


Elon te preguntó por qué querías convertirte al judaísmo en una época de creciente antisemitismo. Tengo curiosidad por saber de dónde sacaste la fuerza para seguir adelante dados los desafíos emocionales internos que enfrentaste. La vulnerabilidad es un equilibrio delicado, y quiero que sepas que tu perseverancia ha tenido un gran impacto en mí. Aunque nací judía, hubo muchas veces en las que sentí que no quería continuar. Cuando una voz visible y respetada como la tuya aboga por los servicios que ofrece Amudim, es poderoso para romper el estigma.


Hablaste sobre Modé Aní y cómo la Mitzvá de Hakarat HaTov (gratitud) te da el chizuk (fuerza) para ser una mujer judía feliz y saludable. Permíteme devolverte el favor y compartir algunas ideas relacionadas con Janucá que me dieron chizuk a lo largo de los años.


Adina (Adriana), como conversa, te unes a las filas de gigantes que vinieron antes que tú, incluyendo: Onkelos, el profeta Ovadia, Rut y Avraham ben Avraham de Lituania. En el siguiente ensayo, espero darte una comprensión más profunda de nuestra herencia compartida y gloriosa.


Sinceramente,


Dina Polishuk; Jerusalén, Israel


Encontrando Luz Dentro de la Oscuridad


Para entender por qué estos Midrashim son tan personales para mí, tengo que retroceder 17 años y medio, a cuando descubrí por primera vez que estaba embarazada de mi hijo. Por lo general, un embarazo es un momento feliz, pero yo estaba en un lugar muy oscuro: la primera vez en mi vida que comencé a contemplar el suicidio. La relación entre el padre de mi bebé y yo no era propicia para mi bienestar emocional, sin embargo, me habían enseñado que el divorcio era un pecado terrible; irme no parecía ser una opción.


Nos separamos poco después de Pésaj, pero los pensamientos oscuros no desaparecieron. Estaba avergonzada por haberme puesto en esta situación y en conflicto sobre el curso de acción correcto. Enfrenté una enorme presión de familiares, amigos y rabinos venerados para regresar a una situación en la que sabía que no podría sobrevivir. Estaba avergonzada, en conflicto y sin preparación. Todos mis años de educación no me dieron una plantilla sobre qué hacer cuando la vida cambia el guion.


Se acercaba Shavuot y la realidad se asentó: iba a ser madre soltera. Estaba a punto de ingresar a un programa de maestría en Patología del Habla y Lenguaje, insegura de cómo me mantendría financiera o emocionalmente mientras cuidaba la vida que crecía dentro de mí. El miedo era paralizante. ¿Cómo iba a criar a un niño en un mundo que ahora parecía extraño, implacable y oscuro? No podía recurrir a amigos en busca de apoyo, ya que me advirtieron que ocultara mi estado civil. Para mantener este secreto del mundo, me aislé, cayendo en una profunda depresión.


Durante esos días oscuros, recurrí a Meguilat Rut en busca de guía. Fue oportuno, ya que la Meguilá se lee en Shavuot. Siempre había amado este libro, ahora se convirtió en un salvavidas. Extraje ricas lecciones de su viaje, encontrando consuelo en el hecho de que, como forastera y viuda, ella también entró en la maternidad bajo circunstancias extrañas y difíciles. Su hijo Oved vino al mundo en medio de una gran pérdida, pero a través de él, se convirtió en la matriarca de la dinastía davídica, a través de la cual un día nacerá el Mesías. Aunque separadas por el espacio y el tiempo, sentí una profunda conexión con esta mujer increíble que navegó lo desconocido con gracia y coraje. Su historia me fortificó, dándome la fuerza para continuar. Decidí que si el bebé fuera una niña, se llamaría Rut.


Cuando la primavera se convirtió en verano, reflexioné sobre el nombre que elegiría si tuviera un niño. Sabía que lo llamaría en honor a mi hermano Menajem Mendel Avraham, de bendita memoria, quien había fallecido a principios de ese año. Fui bendecida con un niño hermoso y precioso, hoy un joven apuesto. Su nombre es Jaim Menajem; agregué "Jaim" (Vida) para que, a diferencia de mi hermano Menajem, que falleció a los veinte años, mi hijo tuviera una larga vida.


La noche antes de su brit (circuncisión), decidí el orden: primero Jaim (Vida), luego Menajem (Consuelo).


Si bien inicialmente tomé esta decisión basándome en la fonética, me di cuenta de que también reflejaba un significado más profundo. Se dice que Menajem es uno de los nombres del Mesías. Por lo tanto, este orden específico se alineó con un Midrash sobre el Mashíaj ben Yosef (Mesías hijo de José) que me había llevado a través de las "Tres Semanas" de duelo, las Shiva D’nechemta (siete semanas de consuelo), los Días Temibles, Sucot y Simjat Torá, hasta su nacimiento.


(Fuentes: Eijá Rabá 1:51; Yerushalmi Berajot 2:4; Rut Rabá 1; Bavli, Sanedrín 98b)


"Canta conmigo, Hija de Sión"


Tenía diecisiete años —la misma edad que tiene mi hijo ahora— cuando escuché por primera vez esta canción, "Rani Bat-Tzion" ("Regocíjate, Hija de Sión"), que quiero compartir contigo. Es una pieza oscura; al no poder encontrar una grabación en línea, trabajé con mi profesora de música para transcribir la melodía para que otros puedan encontrar el mismo consuelo en ella que yo.

La letra es impactante: "Canta y alégrate, hija de Sión; porque he aquí vengo, y moraré en medio de ti, ha dicho el Eterno... Y el Eterno poseerá a Judá su heredad en la tierra santa, y escogerá aún a Jerusalén". Estos versículos, tomados de Zacarías (2:14, 16), son parte de la lectura de la Haftará para el Shabat de Janucá.


La letra y la melodía me conmovían cada vez que cantábamos esta canción, obligándome a buscar su fuente bíblica para comprender mejor su significado. Me sentí segura haciéndolo gracias a mi maestra de Naví (Profetas) de 11º grado. Ella había implementado un plan de estudios único donde, en lugar de cubrir un libro capítulo por capítulo, estudiábamos la Haftará para el próximo Shabat. Su clase me equipó con las herramientas para analizar un texto e inculcó en mí una apreciación de por vida por la Haftará. Estábamos cautivadas por sus lecciones, no solo porque era muy versada en el material, sino porque demostraba un verdadero respeto por nosotras, viéndonos como mujeres jóvenes con mentes propias. Si bien tuve muchos maestros maravillosos a quienes recuerdo con cariño, ella fue, en muchos aspectos, la primera maestra en proporcionarme los bloques de construcción para pensar por mí misma.


La Visión de Zacarías


La costumbre (Minhag) de leer la Haftará comenzó cuando los griegos (el enemigo en la historia de Janucá) prohibieron la lectura del rollo de la Torá. Para mantener viva la tradición de la Parashá, los Sabios seleccionaron lecturas de los Profetas que compartían un tema con la porción de la Torá prohibida.


En el Shabat de Janucá leemos del Libro de Zacarías. Este libro es parte de los Profetas Menores (Trei Asar). Aunque se les llama "menores", estos libros tienen una importancia teológica significativa; se centran en temas de reconstrucción del Templo y restauración futura. El profeta Zacarías vivió durante la época de la construcción del Segundo Templo, y como tal, hablaba a un pueblo cansado, traumatizado por 70 años de exilio e inseguro de si tenían la fuerza para reconstruir.


En estos capítulos, el Profeta tiene una visión de una Menorá de oro con siete lámparas y dos olivos junto a ella (Zacarías 4:2). Le pregunta al ángel qué significa, y el ángel pronuncia la famosa línea: "No con ejército, ni con fuerza, sino con mi Espíritu, ha dicho el Eterno de los ejércitos". Hay dos conexiones de Janucá relacionadas con la Haftará: la imagen de la Menorá relacionada con el milagro del aceite puro que duró ocho días y la victoria de los Macabeos —que eran débiles militarmente— sobre los griegos. La victoria de los Macabeos no se debió a la superioridad militar ("ejército") sino a la intervención divina ("mi Espíritu").


Esta Haftará se lee a menudo cuando la Parashá Vayigash cae en Shabat Janucá; el Rebe de Lubavitch traza un paralelo directo y un contraste entre la reunión llorosa en esta Parashá entre Yosef y Biniamín y el mensaje de esperanza transmitido en la Haftará de Janucá.


"Y él [Yosef] se echó sobre los cuellos [plural] de Biniamín su hermano y lloró; y Biniamín lloró sobre su cuello [singular]." (Génesis 45:14)


Según Rashi y el Midrash, Yosef lloró porque previó a través de la Inspiración Divina que los dos Templos que estaban destinados a ser construidos en el territorio de Biniamín eventualmente serían destruidos. Biniamín lloró porque previó que el Tabernáculo de Silo estaba destinado a ser construido en el territorio de Yosef y sería destruido. (Por eso Yosef lloró sobre los "cuellos" de Biniamín - plural, pero Biniamín lloró sobre el "cuello" de Yosef - singular). Su llanto fue específicamente por la impermanencia y la destrucción de la morada de Dios entre el pueblo judío.


La conexión entre la Haftará (Zacarías 2:14) y el Midrash en la Parashá (Génesis 45:14) con respecto al llanto de Yosef y Biniamín radica en el contraste entre la naturaleza temporal de los Santuarios anteriores (que causaron el llanto) y la naturaleza eterna del Santuario final (que trae el canto). Los hermanos lloraron porque vieron que la morada de la Divina Presencia sería temporal y terminaría en destrucción y exilio. Zacarías clama "Canta y alégrate", lo opuesto al llanto, porque promete una realidad futura donde Dios dice "moraré en medio de ti" - permanentemente. Dado que este Templo final nunca será destruido, no hay necesidad de llorar, solo alegría.


Janucá celebra la rededicación del Templo. Mientras Yosef lloraba por su destrucción, la Haftará nos recuerda el objetivo final: la luz y la presencia eternas de Dios que no se extinguirán. Esta conexión entre la Haftará y la parashá revela la trascendencia del amor entre los dos hermanos.


Llorar las Cenizas vs. Preservar un Fuego


Hay una historia que leí cuando era adolescente que destaca cuán profundamente el anhelo y la visión de redención de Yosef reverberaron a través de las edades.


La Dra. Judith Grunfeld consoló —y fue consolada por— refugiados judíos que estaban detenidos en Chipre en los campos de internamiento británicos. Aunque ella misma se salvó de Auschwitz y de la marcha de la muerte, también había experimentado una gran pérdida como resultado del Holocausto. Habiendo pasado la mayor parte de la guerra en Sheffield, educando y cuidando a los niños judíos que habían sido evacuados al campo, no se dio cuenta de cuán anglicizada se había vuelto.


Tropezó con una estaca de tienda y se disculpó instintivamente con ella, un hábito británico educado que había adquirido. Este gesto, que había desarrollado después de años de vivir en Inglaterra, recordó a las niñas a sus captores y la trataron con frialdad. Sin embargo, cuando descubrieron que ella había sido la "mano derecha" de Sarah Schenirer, la madre del movimiento Bais Yaakov, todas sus sospechas se desvanecieron. Una niña compartió con entusiasmo un Dvar Torá basado en una parábola midráshica que había circulado entre las niñas de Bais Yaakov en los campos de concentración.


Se le preguntó al Mashíaj ben Yosef: "¿Qué regalo quieres?". Él respondió: "Vida", y todos los ángeles gritaron con asombro y maravilla. ¿Cómo pudo tener tanta sabiduría y sacrificio personal para pedir un regalo tan significativo? Los santos sabios preguntaron: "¿Qué tuvo de único su petición? Cada hormiga y brizna de hierba tiene vida". Sin embargo, no pidió la vida simple como tú y yo la entendemos.


"Hashem", dijo, "veo que el pueblo judío sufrirá tremendamente en el Galut (exilio). Quiero ser una luz; una fuente de consuelo. Por favor, dame vida, para vivir en sus corazones, y darles esperanza durante sus momentos más oscuros".


La fuente de esta idea es una conversación en el Talmud (Sucá 52a) en la que el Mashíaj ben David ve al Mashíaj ben Yosef asesinado ante sus ojos y, en pánico, suplica a Dios por vida, para no ser asesinado como su predecesor. En esta interpretación del pasaje (Sefer Kol HaTor), cuando al Mashíaj ben Yosef se le ofrece un destino, le pide a Dios vida, no por su propio bien, sino para poder descender al Galut y ser la "fuerza vital" que sostiene al pueblo judío desde adentro. Los ángeles están asombrados porque, por lo general, un alma busca la elevación. Esta alma, embargo, pidió "Vida" definida no como supervivencia personal, sino como sacrificio propio: existir como el corazón latente de una nación que sufre.


La Dra. Grunfeld estaba eufórica. Este era un Midrash que aprendió de su padre en la mesa de Shabat de sus padres en Alemania y compartió con muchas de sus alumnas cuando enseñaba con Sarah Schenirer en Cracovia, Polonia. Ver a su padre vivir a través de la Torá que él le había enseñado la tranquilizó y le recordó que, a pesar de nuestro sufrimiento y persecución, el pueblo judío seguirá viviendo.


"La importancia de la tradición es algo que debe preservarse; la tradición no es la adoración de las cenizas, sino la preservación de un fuego". (Yehoshua Goldglancz, estudiante de la Yeshivá Netiv Aryeh).


En la más oscura de las noches: somos la luz


Hace dos noches, fui a la fiesta anual de Janucá de Yad L'Achim. Las mujeres y los niños que fueron salvados a través de su labor son invitados a estos eventos para obtener chizuk, comer comida deliciosa y pasar un momento divertido.


El rabino Shmuel Lipshitz, hijo del rabino Shalom Ber Lipshitz, fundador de la organización y su actual director ejecutivo, se paró frente a nosotros, sonriendo de oreja a oreja, junto al rabino Shmuel Eliyahu, Gran Rabino de Safed y miembro del Consejo del Gran Rabinato. Estos líderes ocupados se sintieron honrados y llenos de alegría de unir sus manos y bendecirnos. El amor en sus corazones por cada uno de nosotros era evidente. Su postura y presencia transmitieron un mensaje más allá de sus palabras habladas: "Ustedes son importantes. Las vemos, las escuchamos y estamos con ustedes, siempre".


Una miembro actual de la Knéset, Limor Son Har-Melech, también nos honró con palabras de amor y sabiduría. Me senté en el borde de mi asiento mientras ella describía con vívidos detalles el día en que su esposo, Shalom "Shuli" Har-Melech, fue asesinado por terroristas ante sus propios ojos (28 de agosto de 2003). Conducían cerca de Homesh, un asentamiento israelí en Cisjordania a lo largo de la Ruta 60, cuando los palestinos comenzaron a dispararles. Con seis meses de embarazo, se dio cuenta de que estaba herida y que su esposo no respondía.


Milagrosamente, un soldado y un médico pasaron poco después de ser atacados y ella pudo hacerles señas. El médico echó un vistazo a su marido y dijo: "Tienes que cuidar de ti misma ahora". Bajo protesta, dejó a su marido a un lado de la carretera y se dirigió al hospital. Mientras viajaba en la ambulancia, escuchó al médico relatar al despacho que su esposo había sido declarado muerto.


"No quiero convertir esto en algo político", nos dijo. "Hoy soy la voz principal que aboga por la pena de muerte para los terroristas condenados. Si esos monstruos hubieran sabido que la mujer embarazada a cuyo marido dispararon y mataron sería un día la que firmaría sus sentencias de muerte".


Esa línea provocó aplausos, no porque celebremos la destrucción, sino porque ante nosotros estaba el rostro de la resiliencia judía. Vimos a una mujer que se negó a encogerse en la derrota; en cambio, se levantó de las cenizas de ese ataque en la carretera para pararse ante sus torturadores no como una víctima, sino como una guerrera. Esto no era físico, era espiritual. Nuestra admiración no fue por un proyecto de ley en la Knéset; fue una celebración de la reversión del destino: la mujer dada por muerta es ahora la que sostiene la pluma.


Afortunadamente, su hijo de un año y medio se había quedado con sus abuelos y sobrevivió a su padre. Ella también sobrevivió, pero no pudieron detener el parto. Ese día dio a luz a una niña, Sarah, nacida tres horas después de que su padre fuera martirizado. Sobrevivió a la UCIN y hace cuatro meses se casó en la Mearat Hamajpelá.


Veintidós años después, Limor es ahora madre de diez hijos. Se volvió a casar varios años después de la tragedia y construyó una hermosa familia con su nuevo esposo. En su boda, los invitados recibieron tarjetas de lugar inscritas con el siguiente versículo: "Tú, enemiga mía, no te alegres de mí, porque aunque caí, me levantaré; aunque more en tinieblas, el Eterno será mi luz". (Miqueas 7:8).


Además de ser miembro actual de la Knéset, Limor es abuela de un niño llamado "Oz Mordejai", un símbolo vivo de la resistencia del pueblo judío.


Ella nos dejó con un mensaje final. Nosotros, el pueblo judío, existimos fuera de las leyes de la naturaleza. ¿De qué otra manera se puede explicar nuestra supervivencia?

"En lo más bajo de las profundidades", enfatizó, "es donde cultivamos un nuevo brote. En las sombras más profundas y oscuras; desde allí encendemos nuestra luz más brillante".


La oscuridad no puede conquistarnos porque nosotros somos la luz.


Posdata de la autora: Para evitar interrumpir el flujo de la narrativa, he colocado los antecedentes históricos, las partituras y el análisis teológico más profundo en los apéndices a continuación. Por favor, vea esta sección como una guía de referencia para explorar los temas planteados en mi ensayo con mayor profundidad.