בשבילי, החוויה של הסטיגמה שמלווה את המחלה הפסיכיאטרית שלי היא שתמיד מגדירים אותי ואף מחייבים אותי להגדיר את עצמי. הקושי החברתי במחלת נפש הוא שלא רואים את הנכות מבחוץ. מצד אחד ברחוב לא יודעים מה עובר עלי וכל פעם שאני רואה אדם נכה על כיסא גלגלים אני נזכרת שזה טוב שיש לי את הפרטיות שלי ולא כולם "רואים עלי" את המאבק הפנימי שלי. זה זכות שיש לי את השליטה לבחור את ומתי לשתף. מצד שני לא מאמינים לי שאני מתמודדת עם קושי אמיתי. אנשים מזלזלים בבקשות שלי ושופטים אותי מבלי להבין שיש סיבה לבחירות שלי. אני לא עצלנית, אני לא חסרת אחריות, כבוד עצמי או אמביציה. כתוצאה מזה לא מכבדים את היכולות שיש לי או שמופתעים ממה שכן שהצלחתי לעשות. אפילו המחמאות מרגישות כחנופה ולא אותנטיות. כשנפגשתי עם סומכת חדשה אחרי בסל שיקום חצי שנה שבמהלכה הרכזת הבטיחה שהיא תמצא לי סומכת שמותאמת לצרכים ולבקשות שלי, בזמן הפגישה כשדיברתי על מה שאנחנו אמורות לעשות יחד, הסתבר שזאת סומכת שאין לה פסיכומטרי ואחת מהמטרות שלי היתה לקבל סיוע בפסיכומטרי ובנוסף היא גם לא יכולה להיפגש איתי ביום שבו אני צריכה ליווי. היא הייתה פנויה כל השבוע חוץ מביום שבו הדגשתי שאני צריכה ליווי לטיפול רפואי. כשהיא שאלה אותי מה אני עושה ואמרתי שאני קלינאית תקשורת, היה לה מבט של הפתעה על הפנים ולי היה ברור שהיא ציפתה למישהי הרבה פחות מתפקדת וחסרת מסוגלות. לא כעסתי עליה אבל זה קורה לי כל הזמן. כעסתי על הרכזת כי היא אמורה להיות מישהי מקצועית שמבינה אותי ומקדישה תשומת לב לפרטים החשובים בחיי. זאת דוגמא שגם אצל גורמי מקצועיים קיים הזלזול וחוסר הקשבה כלפי כבנאדם שלם בלי קשר למחלה. אני אובחנתי עם כמה מחלות פסיכיאטריות כשההגדרה שמאפיינת ביותר את החוויה שלי היא הפרעת אישיות גבולית. קודים חברתיים תקשורתיים בסיסיים שרוב בני האדם אפילו לא שמים לב שהם מגיבים אליהם, עבורי הם שפה זרה שאני לא מדברת. הדבר הכי משמעותי מבחינתי היא ההרגשה הקבועה שאני לא שייכת ועוד רגע הולכים לדחות אותי ולסלק אותי. אני אף פעם לא יודעת מה התפקיד שלי בסיטואציה בה אני נמצאת ואיך להבין את המבוך המבלבל שהוא העולם. להפרעה הזאת יש סטיגמה נוספת בתוך העולם הפסיכיאטרי.
